נורדיה - פעם שמונים וחמש

(או: בייבי בום – פעם ראשונה)

נורדיה זה כמו לרכב על אופניים, שגם אם לא נגעת בהם חמישה חודשים בפגרה מעצבנת, ברגע שעלית עליהם שוב כאילו לא חלף יום אחד מהפעם האחרונה. ההתרגשות, השמחה, הכיף הגדול חוזרים מיד לחייך, ואתה דוהר בשיא המהירות לשפלה הפנימית, לפגוש את האהבה הנושנה, פותחת את הליגה מול הפועל אזור. 

כיוון שאני לא אוהב לדבר על עצמי בגוף שלישי אעבור לראשון, אשאיר את האופניים בחניה ואצטרף לשיירה ארוכה של אוהדים בצהוב-שחור, העושים את דרכם לעבר הכניסה בצדו השני של האצטדיון העירוני, שישמש אותנו כמגרש ביתי בשבועות הקרובים. בצעד חסר הגיון החליט האחראי על המקום לסגור את המעבר הקצר ולשלוח את הבאים למסע סובב לוד, דרך זיכרונות, חוויות, מגרשים נידחים, אותם ידענו אי שם בליגה ג'. 

משמאל, הסינטטי עליו שיחקנו בעבר. מימין עוד מגרש מהתקופה ההיא. מאחוריהם פיסת דשא רחבה, ששימשה לפיקניק ספונטני ומתוכנן היטב ביום אחד חם מהרגיל, ממה כמו היום. גם היציע הנודד עדיין עומד על תילו. יציע שהפך סמל לתושייה, ליוזמה, להוכחה, שאם רוצים הכל אפשרי, חוץ מהכנסת בקבוקי מים למגרש. 

אני שורד את הבידוק הביטחוני המדוקדק ופוסע פנימה. קולות שירה מנומנמים מלווים אותי במעלה המדרגות היישר ליציע. אני חוצה דרך עידוד עייף ומתמרן בין לחיצות ידיים, חיבוקים חמים ומזיעים, של צהרי שישי שרבי. לבסוף מגיע לשורה העליונה, מעליה מתוחים שלטים, שמספקים פס צר של צל. אחרי שהתמקמתי בין עוד בעלי מזל שהצליחו להסתתר מהשמש. אין סיכוי שנזוז מכאן בזמן הקרוב, או לפחות לא עד שזו תתחיל לשקוע בים. 

ביציע האורחים יושבים מספר בודדים, ללא סממנים של קבוצתם. בצד שלנו כארבע מאות גברים, נשים וטף, מלא טף. עושה רושם שאוהדי נורדיה היו עסוקים מאוד בעונה הקודמת, מה שהעמיד דור חדש של גורי אריות. חלקם הגדול עטוף בצהוב, אחרים סתם עם בילירובין גבוה מהרגיל. 

כל המשפחות והילדים שבאו יכולים בלי בעיה למלא אולם מופעים בינוני וממוזג. אם לא המשחק שהחל כבר על הדשא, ניתן היה לטעות שמדובר בהופעה של מיכל הקטנה או יובל המבולבל. שלאור הנראה על הדשא היו יכולים להשתלב די בקלות בהרכבים של שתי הקבוצות. 

משחק חלש. פה ושם מסירה סבירה שמסתיימת בכלום צורם. אפילו לא מהלך אחד של כמעט. האורחים לא פוגעים. הנורדאים, במדים צהובים חדשים ויפים, עם שחור חובק בכתפיים, גם לא כל כך במשחק. 

אני מנסה לזהות את השחקנים החדשים שלנו. האמת גם את הוותיקים קשה לי לראות. בפעם הבאה אשתדל לא לשכוח את המשקפיים. מצד שני לא צריך להיות נץ, או עוף דורס אחר, כדי לראות שאין מה לראות. חוץ משתי הזדמנויות, עם מספר תואם של הצלות מצד שוערה של אזור, שמפיחות תקוות לרגע שאולי בכל זאת נצא מהשעמום הזה בתוצאה חיובית, דבר לא קורה. 

'יש ריח של שער באוויר' מכריז מישהו כמה שורות מתחתינו. לא יודע על סמך מה הוא מדבר. לי זה מריח כמו תוצר סופי של ארוחת עשויה ממטרנה ומגבון לח משומש, שתוססים זמן מה בחום. 

בהפסקה אני ממהר לקיוסק ומצטרף לתור של הצמאים, צרובי פנים, וחסרי נוזלים. כולנו שבויים, נתונים לרחמיהם של העושקים בדבר. מוכנים להיפרד ממיטב כספינו, תמורת מעט נוזל מציל חיים בכוסות פלסטיק ממוחזר. הכל כדי לשרוד עוד מחצית שלמה של אותו דבר. 

ההיגיון אומר שהסיכוי להבקיע פוחת משמעותית אם לא בועטים לשער. אפילו הסטטיסטיקה תומכת בכך. חייבים להסביר לשחקנים החדשים ולרענן את זיכרונם של הוותיקים, שכדי לנצח חייבים לבעוט, רצוי למסגרת, רצוי לפינה שם שוערה של היריבה נפקד זמנית. 

גם חייבים להבין שאם לא מעודדים, לא שרים ולא מצטרפים לגוש, אין תצוגת עידוד כמו שבנורדיה יודעים לעשות. וכדי להכניס את האוהדים החדשים לעניינים יש לערוך להם טקס חניכה מול הדגל של ז'בו. במהלכו יתבקש כל מצטרף לדקלם לפחות שני שירים, עם הכוראוגרפיה כמובן. אחר כך להישבע לא לקלל את השופט יותר מפעם אחת למשחק, גם אם אימו של הנ"ל ידועה כמוכרת מזון. והכי הכי חשוב זה לשמור על קרבה לגוש, מרחק שלא יעלה על מטר וחצי מקסימום. אחרת איפה אנחנו ואיפה כוחנו באחדותנו... 

אז נכון, לא ניצחנו. מצד שני גם לא הפסדנו. השגנו נקודה ראשונה חשובה וכמה נקודות למחשבה. בשבוע הבא משחק חדש. סיפור חדש. עד אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן. 

x