נורדיה - פעם שנייה

הסיפור הזה נכתב אחרי המשחק האחרון לעונה, נגד שמשון ת"א, בגבעת רם. 
------------------------------------------------------------------------------



ארזתי את אשתי, שני ילדים, שלושה בקבוקי מים, ארבעה כריכים וחמישה חטיפים ועלינו על כביש שש. אבל מהר מאוד ירדנו ממנו כי זה אולי מתאים לסיפור אבל לא כדי להגיע לירושלים. 

עזבנו את המישור המיוזע, נטשנו את השפלה הדביקה ואנחנו בדרך להרים, לנשום אויר צלול כיין. ככל שהדרך עולה כך גם ההתרגשות. בכל זאת לא כל יום מסיימים עונה. 

כבר שבוע אני מכין את המשפחה לקראת האירוע. האמת, לא היה מאוד קשה לשכנע אותם להצטרף. האישה הסכימה מיד רק שלא נשכח לקחת משהו חם כי בירושלים קר. הגדולה הנהנה בראשה. לה לא משנה לאן נוסעים, כל עוד נעזוב אותה בשקט שתוכל לשמוע את הדיסק החדש שהורידה לנייד. הקטן לא הביע התנגדות, הוא רק לא הבין למה ירושלים אם אנחנו בכלל מתל אביב. הסברתי לו שקבוצה לא מחליפים, סמל, דגל, מסורת וכל יתר הקלישאות. כלום לא עבד. בסוף שיחדתי אותו עם שקית של ביסלי. 

בתור אוהד שרוף מזה שבוע בערך, אני לא מבין איפה טעיתי, איזה חינוך נתתי לו. אני מקווה שיום אחד הוא יבין, יחזור 'הביתה' יהפוך לבית"רי בנשמה כמוני. לפחות הוא הסכים ללבוש חולצה צהובה, אמנם של ברזיל אבל גם זו התחלה. 

הנוף התחלף מהר, גם השירים שהכרחתי את כולם לשנן. מזל שהורדתי את השירון יום קודם. אז 'עזבו אתכם מאנקונדה, תביאו לי כבר את שמשון' שניקר לי בראש בימים האחרונים ללא הרף, מועשר סוף כל סוף ברפרטואר מגוון יותר. 

"כן, כן מי חלם..." מלווה אותנו השיר, שמגיע מכיוון המגרש, בזמן שאנחנו עולים מהחנייה. באמת מי חלם שאהפוך תוך שבוע אחד בלבד לאוהד שרוף של קבוצה מליגה ג'. 

"כשלמדנו לדקלם עם חומותייך..." יותר ויותר צהוב נראה מסביב. כולם מחייכים, שמחים. המשחק עדיין לא התחיל אבל החגיגה בעיצומה. שלט ענק ועליו הכיתוב 'נורדיה' תלוי מול היציע ומזכיר למי שאולי שכח למה אנחנו כאן. 

פה ושם אני מזהה פרצופים מוכרים שפגשתי במשחק הקודם בראשון. הנה מאיר, שבזכותו נחשפתי לכל העניין. לידו זו עם השמלה הצהובה, שהשקתה את כולם ערק. בשורה מעליהם ההוא שמזייף מכל הלב. לפניהם החצוצרן והמתופף וכמובן זה שפוקד על כולם מתי ומה לשיר. 

"שיום יגיע ואהיה אחד מהם..." ממשיכה המקהלה, ואני מרגיש אחד מהם. 

אשתי חוזרת עם כובע צהוב, הקטן עטוף בצעיף תואם, מאחוריהם צועדת הגדולה, שזנחה את הדיסק החדש ואפילו מראה סימני התעניינות לקורה סביבה. 

בינתיים בלי לשים לב התחיל המשחק. הכדור עובר מצד לצד. חוץ מבעיטה פה, נגיחה שם, דחיפה, שריקה, לא קורה הרבה. 

הקטן מתחיל להשתעמם ויורד לרחבה שמול היציע לשחק עם ילדי אוהדים אחרים. אשתי בעקבותיו. חצי דקה אחרי זה מגיע השער הראשון. 

"איזה גול, איזה גול..." שרים כולם. 

כעבור חצי שעה העניין חוזר על עצמו, כך גם אחרי חמש דקות נוספות. בשלב זה אשתי בטוחה שזה בזכותה. אני מחליט לבחון את התאוריה במחצית השנייה. 

רק אחרי ששמשון מבקיעים את הראשון שלהם אני מצליח לשכנע אותה לקחת את הקטן למטה. לתדהמתי זה עובד והתוצאה עולה לארבעה שערים לנו מול אחד של היריבה. אין ספק, יש כאן משהו מוזר.

אחרי השני של שמשון אני מפציר בה לעשות את המהלך שוב, אבל היא כבר עייפה מכל המדרגות. כששמשון מבקיעים את השלישי ומאיימים להשוות, אני מחליט לקחת אותה בכוח לרחבה לפני שיהיה מאוחר מדי. למזלנו שורק השופט לסיום העונה. 

לפני שהשבת נכנסת אנחנו יוצאים מירושלים. נוסעים לכיוון השמש השוקעת בים של תל אביב. שמחים על החוויה ועצובים שכבר נגמר. אבל אני מבטיח להתגעגע ובעונה הבאה להביא את אשתי לכל משחק. גם אם זה לא יעזור זה בטח שלא יזיק.

אז 'יאללה בית"ר, יאללה נורדיה, יאללה ירושלים...

 ©  כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012