נורדיה - פעם ארבע עשרה

בדרך ליום משפחה שארגנו חברים מנורדיה. אנחנו רצינו להגיע, המכונית קצת פחות...
------------------------------------------------------------------------------

אם יש דבר אחד שלא כל כך מובן לי זו הסלידה הגורפת של אוהדים צהובים מאדום, ודווקא מאנשים שטוענים שיש לקבל כל אחד, גם אם הוא שונה.
לי אף פעם לא היתה בעיה עם צבע כזה או אחר, להיפך. אפילו היתה לי פעם מכונית אדומה, לבשתי חולצות אדומות ואני אוהב אבטיח, כמה שיותר אדום. 

בעצם כל זה היה בתקופה הפרה-נורדאית שלי, ונראה שבזמן האחרון גם אצלי השתנה משהו. לכן כשהגיעה ההזמנה להשתתף ביום משפחה שארגנו האוהדים שמחתי והסכמתי מיד.

שבועות חיכיתי לאירוע הזה. לפגוש את שותפיי לדרך, לאמונה, לערכים. להכיר את הפנים שמאחורי השמות מהפייסבוק. להעביר כמה שעות ירושלמיות של שישי בצהריים. להתערבב עם השבט הצהוב, ברוגע ובכיף ולחשוף את ילדיי לילדי אותו השבט. בקיצור שיהיה אחלה. אבל כבר מהבוקר היתה לי הרגשה לא טובה. מן תחושה כזו שיש לפעמים כשמשהו הולך להשתבש. 

היום התחיל במאפייה של האחים בגבעתיים. 'הבורקס והפיתות עלי,' הבטחתי לתרום את חלקי לאירוע. כך מצאתי את עצמי בתור אין סופי של זוללי גלוטן המצטיידים לסופ"ש הקרוב. חבל שלא הצעתי להביא פירות, שתייה או כל דבר אחר, רק לא לבזבז זמן בהמתנה. מה גם שאני בכלל לא מת על המאפים שלהם ולא בגלל שהאחים הם אוהדים שרופים של הפועל תל אביב, ממש לא. פשוט המוצרים שלהם לא טעימים, שלא לומר מגעילים, עד כדי לא ראויים למאכל אדם, לדעתי. יש בהם טעם לוואי עמוק כזה, משהו אדום שמשאיר טעם רע בפה למשך שעות. אבל כיוון שזוגתי עובדת ליד וההזמנה נעשתה, אין אפשרות אחרת וכדי לא לעורר ויכוח, במיוחד ביום משפחה, אני מוותר. 

אנחנו אוספים את השלל ויוצאים לכיוון הבירה. רוב הנסיעה עוברת בסדר. אחרי לטרון אני מבחין בנורת אזהרה מהבהבת באדום. יש תקלה במערכת השמן. כל ניסיונותיי להתעלם מכך עולים בתוהו. ההבהוב מעצבן ולא פוסק ובקסטל המכונית מבשרת שאין מוצע(א) וקרוב לוודאי לא נגיע אפילו עד גשר המייתרים. 

כדי למנוע נזק אפשרי למנוע, בתקווה שזה עדיין לא נעשה, חייבים לעצור. אנחנו מתגלגלים לתחנת דלק קרובה. 

אם זו היתה 'יילוו' או לפחות 'אלונית' מילא. אבל התחנה הזו היא הדבר האחרון שהייתי רוצה למצוא בה את עצמי בעת משבר. 'סוו גוד' מתנוסס מעליה כיתוב אדום. אבל אין ברירה, הנורית מזמן עברה מהבהוב מזהיר לרצוף מדאיג. 

'קחו את דברי הערך,' ממליצה נציגת הביטוח, לפני שמזניקה לעברנו את הגרר. 'הוא יגיע תוך שלוש שעות, יקח את המכונית ויביא אותה ביום ראשון למוסך,' מבטיחה ומנתקת את השיחה. 

כיוון שכבר שעת צהריים וממש לא בא לי שניתקע כאן ללא תחבורה ציבורית, אני משאיר מפתח לבעל תחנת הדלק. אנחנו אוספים את הבורקסים וכמה פיתות, ועושים את דרכינו לתחנת האוטובוס הקרובה. 

להפתעתי החילוץ מגיע מהר. מרחוק אני רואה איך מכוניתי המסכנה מועמסת על גרר גדול וישן, גם הוא אדום, ומובלת ליעד לא ידוע.

חם, אני מזיע, עצבני ורעב. עד שמגיע האוטובוס אני מחסל פיתה וכמה מהבורקסים של האחים האדומים. רק בנסיעה חזרה למרכז, תחת מזגן מצנן ורענן, יש לי זמן לעכל את המזון ואת מה שעברנו. 

אולי בסופו של דבר לא נורא מה שקרה, הרי מכל דבר אפשר ללמוד, מנסה לנחם את עצמי, ולא כל כך מצליח. בניגוד אלי, זוגתי והילדים לקחו את העניין בהומור וכל הנסיעה שרים 'בכל שישי אני במוסך' ועוד ואריאציות על הנושא. לפחות הם נהנו. לי היה יותר מדי אדום ליום אחד. 

אז אני לא יודע מה הסיבות של אוהדים אחרים לשנוא את הצבע הזה, אני את הסיבות שלי מצאתי.

אז שיהיה שבוע טוב, צהוב ונעים לכולם. 

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012