בווינטר, למרות שבאופן רשמי סתיו, חם כמו בשיא הקיץ. בווינטר הקופה מוסתרת מאחורי אוטובוס גדול, בתוכה יושב מוכר משועמם, שלא אכפת לו מי נגד מי. רק שיתחיל כבר המשחק והוא יוכל ללכת הביתה למשפחתו, שמעניינת אותו יותר מהקורה בתוך האצטדיון.
אותי מעניינת משפחת נורדיה, אז אני קונה כרטיס במחיר מוגזם. ארבעים שקלים, הרבה מעל המקובל בליגות נמוכות. אולי בגלל ההיסטוריה שהאצטדיון הזה ידע. אולי בגלל השמות הגדולים של הכח המיתולוגית, ששיחקו כאן על הדשא. או סתם בגלל שנשארו מלא כרטיסים מהתקופה ההיא ולא רצו להדפיס חדשים עם מחיר מעודכן.
בקרוב כל המתקן הזה יהפוך לנדל"ן מבוקש. גורדי שחקים נמוכי קומה, ישקיפו על האופק ועל האריות בספארי. עד שזה יקרה אני עולה ליציע להשקיף על האריות מהבירה שמתחממים על הדשא.
היציע שלנו די מלא. כמאתיים וחמישים אוהדים. טעות של המארחים, שחשבו שאם ימקמו אותנו בחלק הצפון מערבי של היציע, הקטן יחסית, תיפגע יכולת העידוד הנורדאית הידועה. בסוף הקבוצות היריבות יבינו שכוחנו באחדותנו וינסו לפזר אותנו על פני שטח גדול. בינתיים זה עובד לטובתנו, כיוון שמאלץ את כולם להצטופף, שלא לומר להתכווץ, לגוש אחד גדול ולגרום גם לנמנעים בדרך כלל, לקחת חלק פעיל בעידוד.
קולם של כמה עשרות סגולים, ביציע הדרומי שלמרגלות רכס החירייה, כמעט לא נשמע. גם שני הדגלים שהונפו עם שריקת הפתיחה, נעלמו כלא היו.
עצוב שמועדון עם מסורת מפוארת נראה כמו קבוצה בינונית בליגה ב' או ג'. אבל מה אכפת לי מהם. בצד שלנו חגיגה כמו שהרבה זמן לא נראתה. צונמי של אהבה מכה במגרש גלים גלים. דוחף את השחקנים בצהוב שחור ומציף אותם באנרגיות חיוביות.
האריות בצהוב, בניגוד לאלה מהספארי הסמוך, שבטח נמים את שנת הצהריים, טורפים את הדשא. כאילו הכדור הוא לא יותר משפן סלעים שלנקלע למקום במקרה ובקרוב מאוד יהפוך לחטיף.
משחק טוב של שתי הקבוצות עם יתרון ברור לנורדיה. הרבה יותר מסודר ומדויק מהתיקו בשבוע שעבר נגד אזור. יותר הזדמנויות, בעיטות למסגרת, אם כי לא מספיק חזקות לעבור את השוער ולעצור ברשת של האין כח מרמת גן.
מוכר מהקיוסק, חמוש באופטימיות וקרטון מלא ארטיקים מסתנן ליציע הצהוב. כשראה שאין כל סיכוי שישמעו אותו, שינה את הטקטיקה לפנטומימה ונפנופי ידיים לא ברורים, כדי למכור ממרכולתו קרה. כשהבין שלאף אחד אין ראש לשום דבר חוץ מעידוד, הפסיק לנסות וחזר למקומו הטבעי מאחורי הדלפק.
כל דקה שעוברת מחזקת את הטענה שיש לנו קבוצה ראויה. עוד קצת דיוק במסירות, עוד קצת תיאום בהתקפה ואפשר להתחיל לטפח חלום קטן.
מוכר הארטיקים מנסה את כוחו שוב, חולף על פניי ומוציא אותי מאשליות מתוקות מדבש. הפעם באמתחתו קרטון חדש, ממנו סוננו כל האדומים. גם זה לא עוזר לו והוא חוזר בפנים נפולות לבסיס האם, לחכות להפסקה ולקוות שהצהובים, סמוקיי לחיים ומזיעיי שאר איברים, גם הפנימיים ביותר, יספקו לו רווח כלשהו.
בהפסקה אני עולה לתפוס קצת צל, ללחוץ ידיים עם למי שלא הספקתי עדיין, להיחנק מעשן הסיגריות ולרדת מיד חזרה עם תחילתה של המחצית השניה.
היציע סגול שקט. שלנו תוסס ומלא חיים. היציע הסגול נראה נטוש. שלנו מחובר ושמח. היציע הסגול בדיכאון, שלנו קופץ בגול.
דקה שבעים. מהלך מדהים של שבע מסירות, לפחות, עם כדור שהתחיל מהגנה, עבר את האמצע, את המגינים, פגע בבלם והגיע לרגליו של אביתר ברוכיאן, שמגלגל אותו פנימה. כן זה, האח, הדוד, הנכד, הסב של ההוא מההיא שהיה אז...
איזה אושר. איזו היסטוריה. שער ראשון לבית"ר נורדיה ירושלים בליגה א'. בשלב זה מוכר הארטיקים מוותר מראש על ניסיון נוסף להתקרב ליציע. גם אני מוותר על להישאר עד הסוף. עניין משפחתי מאלץ אותי לעזוב עשר דקות לפני תום המשחק. את הדרך הביתה אני עושה בפזילה קשה לעבר האייפון, לשידור הישיר בפייסבוק.
זהו. נגמר. עשינו זאת, על הדשא ובעיקר ביציע. בשלישי הקרוב עוד משחק, סיפור נוסף. אחר כך שנה חדשה. שרק נהיה לראש, או לפחות לפלייאוף עליון.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה