סוף סוף זה הגיע. שבועות חיכיתי ליום הזה. כמה התגעגעתי. לביחד. לאנרגיות המטורפות שזה מביא. לשמחה. לשירים האהובים והמוכרים.
כל היום חיכיתי שיגיע כבר ערב. לא יכולתי להתרכז כמעט בשום דבר שיגרתי. יצאה לי הנשמה עד שהשמש החלה לנוע לכיוון השקיעה, מפנה את מקומה לאט אבל בטוח, למה שעתיד לקרות בזמן הקרוב. ההמתנה מגיעה לסיומה.
אחרי התלבטות קצרה אם ללבוש את החולצה הרגילה, זו עם הסמל במרכזה והציטוט, שהפך עם השנים למשפט מפתח עבורי, או לנסות חולצה אחרת, שרכשתי לפני כמה שבועות ועדיין לא הזדמן לי ללבוש. בסוף הלכתי על הישנה, את החדשה הכנסתי לתיק, למקרה שארצה לשתפה בחגיגה.
יצאתי לדרך, בתקווה שלא אתקע מפקקים הצפויים, בעומסי התנועה המעצבנים. אני שונא לאחר ובטח לא למה שכל כך חשוב לי.
בראשי תהיות, שאלות מציקות. האם היה בכלל שווה לחכות. מה יקרה אם חלילה אתאכזב. אמרו שיש הפתעות. הבטיחו שיהיה אירוע טוב, הכי טוב שיכול להיות.
אני כבר לא ילד ועברתי כמה דברים בחיי הבוגרים, כך שלא מובן לי מה פשר ההתרגשות שיושבת עלי בשעות האחרונות, ולא עושה רושם שממהרת לשחרר. אני לא נלחם בה, אני עף, מרחף על כנפיה, לכיוון הנכון. חוצה שכונות ישנות, כבישים משובשים.
הצלחתי למצוא חניה די בקלות. מרחוק ניתן לראות את הדשא, עליו לא מעט אנשים מזיעים בחום והחלות של אמצע יולי.
גם מחוץ לגדרות יש הרבה אנשים. עוד ועוד ממשיכים להגיע. אני מזהה כמה פרצופים מוכרים ומצטרף להמתנה מורטת עצבים. שיתחיל כבר, שיתחיל.
ואז נדלקו האורות. את האוויר פילחו צלילים ראשונים של הגיטרה האהובה, המוכרת כל כך, מאחוריה, ותחת רעמת שיער שחורה וכובע צילינדר, מסתתר סלאש. עוד שניות חלפו וברקע עלה קולו המיוחד, עדיין צלול, עדיין חד, בשל כמו תמיד, של אקסל והבנדנה. מאחוריהם הלהקה שסחפה עשרות אלפי אנשים מהפארק ישר לסוף שנות השמונים, לימים רחוקים רחוקים של נוסטלגיה נעימה. שלוש שעות של חוויה חושית, בהן הייתי שוב צעיר.
אחרי יומיים נסעתי לאימון פתיחה של בית"ר נורדיה. סוף סוף זה הגיע, חודשים חיכיתי ליום הזה. כמה התגעגעתי. לביחד. לאנרגיות המטורפות שזה מביא איתו, לשמחה, לשירים האהובים והמוכרים...
אז ברוכים הבאים לג'ונגל ויאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה