האמת, חייבים להיות שאננים אם רוצים להגיע למשכנות ולמצוא חניה בלי להתעצבן. בתור תל אביבי זה אפילו קשה במיוחד. יש בירושלים הגיון לא ברור, שמובן רק לבני המקום. גם הוויז, שהביא אותי לא פעם למקומות נידחים כמו (איפה זה) קריית עקרון, מתבלבל ושולח לכל מני שכונות, שאם לא בטעות אין סיבה שהייתי נקלע אליהן מרצוני החופשי.
אני חולף בסמטאות של היסטוריה מפוארת, רחובות עם מורשת קרב חקוקה באבן ירושלמית. נכנס דרך מעברים צרים שמעיפים אותי, כמו במנהרת זמן, מאות שנים לעבר, לשכונות שבקושי מחוברות להווה, בהן מתכוננים לעתיד המתקרב של השבת המתדפקת בפתח.
אחרי ויכוח בין גוגל מפות לוויז אני מחשב מסלול מחדש וחוצה את מאה שערים בלי בעיה. לא ברור. אם יש להם כל כך הרבה שערים למה הם לא מצליחים לצאת משם. אני משאיר את התהיות לסיפור אחר כי במילא ממילא מעבר לכיכר השבת ועושה רושם שהיעד קרוב.
אחרי שהקפתי את החומות מספר פעמים, בלי להפיל דבר, אני מזהה את תחנת הרוח של משה, לוקח מימין, יורד לוואדי, מתגנב דרך מחסום וחונה בצילם של אקליפטוסים, על שמם קרוב לוודאי נקראת המסעדה, בה נסגור רשמית את העונה הקודמת ונצא קדימה בכל הכוח למות או לכבוש את ליגה א'.
מגיע לנו לחגוג, במיוחד אחרי עונה מטורפת של מהפכים, דרמות, ייאוש, תקווה ובסוף שמחה שאין לה גבול, כשעלינו מהמקום הראשון, בלי פליי אוף, בלי טובות מאף אחד ובלי אפשרות למפגש נוסף עם דולפינים שורפי שלטים או מלאכים מידיי אבנים.
בתוך חצר, למרגלות עיר דויד, עשרות נורדאים, לבושים בעיקר צהוב - שחור מסורתי, או תכלת - כחול עונתי. לצד הגרעין הקבוע יש לא מעט חברים חדשים, אוהדים פוטנציאליים, מתעניינים, סקרנים. המון משפחות עם ילדים, מחזה די רגיל בסך הכל בנוף הנורדאי.
מעלינו אוויר הרים צלול, מהול באדי ערק. בינינו מלצרים זריזים, מהולים בתודעת שירות, רצים הלוך ושוב בין הנוכחים. מציעים, משדלים, משכנעים לקנות דגימות מזון מיניאטוריות שברשותם.
חשבתי ללכת על צלוחית של פלאפלים, שצפים באדישות ירושלמית טיפוסית ברוטב כתום ומוזר. אם המטבל היה צהוב מעט יותר ולוגו קטן בפינה, אפשר היה לצרף את המנה למרצנדייז. במחיר של חמישה שקלים לכדור זו יכולה להיות הכנסה לא רעה למועדון. בסוף לקחתי משהו שאמור להיות מעורב ירושלמי, אבל בפועל לא דומה לכלום, כולל הטעם. אם לא אקבל קלקול קיבה זה לפחות יחזיק אותי בחיים עד ההופעה של להקת הבית של נורדיה עוד מהעונה הקודמת – צלילי העוד. דנוך, קיסר וההוא על הקלידים.
בינתיים, כיאה לאוליגרכים שרכשו מניה ובעלות על הקבוצה במחיר מבצע, מעבירים את הזמן בלהזיע תחת השמש החמה של צהרי שישי, בלהשתכר, בלעשן, בלתת הערות מקצועיות לשחקני הקבוצה שהצטרפו למסיבה, ובעיקר בלהתווכח על מה שהיה, מה שקורה, עם דגש רציני על מה שיהיה.
אבל ברגע שהאקורד הראשון נשפך מהגיטרה האדומה של קיסר ועוטף את כולם בהרמוניה גדולה, אז בשניה אחת נדחקות המחלוקות הצידה והרוח הנורדאית הכל כך מוכרת, מנשבת שוב ומחברת את כולם לצהוב שלם הגדול מחלקיו. תענוג. אין דרך אחרת לתאר את החוויה. כל שיר יותר טוב מקודמו. הקול של דנוך, הפריטה של קיסר וההוא שעל הקלידים, מתערבבים עם אדי האלכוהול שבאוויר.
יש אירועים שבשלב זה כבר היו מכות, נפגעים, עצורים. אבל כאן אפילו השיכורים חמודים. לא מקללים וממשיכים לקפוץ, לעיתים בלי קשר למקצב או לעובדה שנגמר שיר אחד ועדיין לא התחיל הבא אחריו.
אני עולה לקומה שניה, כי בכל שישי אני ביציע וגם כי משם אפשר לראות היטב את הקסם שקורה כאן. וכמו שאומר פתגם סיני עתיק (שהרגע המצאתי) "קבוצה שיודעת לשמוח, תמיד תצא מנצחת בסופו של דבר."
אז תביאו לי עוד מהעוד וכמה שיותר דנוך, קיסר וההוא. אל תעצרו את החגיגה, שיכולה להמשיך מצידי כל הפגרה, או לפחות עד כניסת השבת. וסורו, סורו מני, יגון, קדרות ומחשבה. הן חי אני, חי עודני, שכר אשתה ואהבה. לחייך, יפתי, נורדיה הקטנה...
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
נ.ב
אני מציע, כמו שעשיתי אחרי החגיגה בעונה הקודמת, שנסגור שוב עם דנוך, קיסר וההוא על הקלידים גם לשנה הבאה, טנטטיבית לפחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה