הכי כיף לראות משחק
בלי לחץ. בלי פחד שמשהו עלול להשתבש, או איזה נאחס יפול עלינו משמיים ויהרוס הכל.
אנחנו את שלנו עשינו, ודי מזמן יש לומר. עכשיו שאחרים יתאמצו, ירוצו, יבעטו,
יפצעו, יזיעו ובסוף ישארו בליגה ב', לעוד עונה לפחות.
אני מגיע מכיוון פארק
הירקון, חוצה בזהירות רבה את גשר המכבייה ומתייצב מול הקופה. שישי בצהריים, שמש
אביבית חמימה, שעה נוחה, אירוע חשוב, מה שמביא די הרבה אנשים לאצטדיון הישן והמתפורר
של רמת גן, לפני שיפרקו אותו לנדל"ן יוקרתי וישאירו ממנו רק סיפורים
ונוסטלגיה.
הפיסקה האחרונה נועדה
בעיקר כדי שתעבירו איתי את הזמן עד שיגיע תורי לקנות כרטיס.
'לאיזה יציע?' שואלת הקופאית,
מצפה לתשובה מהירה ולוטשת בי עיניים שאומרות – 'מתה כבר לסיים את העבודה ולעוף
הביתה'. אותה לא מעניין שזה משחק גמר בין
שני המחזות של ליגה ב' דרום, כשהקבוצה המנצחת תתמודד עם המועמדת לירידה מליגה א' על
מקום באותה ליגה.
כדי לעשות לי את
האירוע מעניין אני שוקל ברצינות לשלוף את חולצת האליפות של נורדיה, להתמקם בין
האשדודים ולקוות שאשרוד את החוויה, כדי שיהיה לי מה לספר לנכדים בבוא הזמן. מצד
שני אם לא אצא מזה חיי, אשמח לתרום את המניה, שעדיין לא חידשתי, צעיף צהוב, כובע,
מחזיק מפתחות וכבד במצב מצוין, כמו חדש. אבל כיוון שלא נערכתי בהתאם מבעוד מועד,
ואת כרטיס ה'עדי' שכחתי בבית, חוץ מזה יש לי עוד כמה דברים להספיק בחיים, אני
מוותר על חוויית האקסטרים.
'ליציע של אור יהודה'
אומר בסופו של דבר לקופאית, שפספסה בגללי את האוטובוס שיקח אותה לסופ"ש. אני
פספסתי את תחילת המשחק ואת שער היתרון שהבקיע אלעד.
אצטדיון רמת גן מזכיר
לי את זה של גבעת רם, רק קצת גדול יותר, עם מלא יציעים ומושבים מסביב. בצד ימין
הדולפינריום של אשדוד, אוהדי עירוניה (יש לומר אירוניה) שורפי השלטים, שונאי
החינם, מקללי כל מה שלא הם, שולחי הנשים למטבח ומתעבי ג'קי. שחקניהם בצהוב - כחול.
מולם, בכחול - כחול, שחקני אור יהודה, בשורותיה מככב 'תנו לו ת'כדור ישר לראש',
אהוב הקהל 'אלעד, אלעד, אלעד אברמסון'.
אני מצטרף לגוש
הנורדאי. רובו של גרעין הקבוע נמצא כאן, אבל איפה נורדיה, איפה ז'בו עם הבירה,
איפה התוף? הרגשה מעט מוזרה, שחולפת לאיטה ככל שהמשחק ממשיך והעידוד היחיד שעולה
מהאזור הזה הוא שלנו.
שירי נורדיה מקבלים אינטרפרטציה
חדשה. מותאמים לקצב ולמשקל חריזה של צירוף לשוני קשה במיוחד - אור יהודה, מה
שלעיתים מאוד מצחיק, אבל מדביק את אוהדי הכחולים - כחולים, שעד סוף המחצית הראשונה
חלקם מתמזגים בינינו. אחרים מביטים מהצד כלא מבינים מאיפה יש להם פתאום כל כך הרבה
אוהדים.
המשחק עצמו לא מתעלה
לגבהים מרשימים. שתי הקבוצות אינן ראויות לתפוס מקום בליגה א'. מה שמונע ממני את
הצורך להתעכב על תיאור מהלכים כאלה ואחרים. גם אברמסון די נעלם במרחבי הדשא ו'תנו
לו 'תכדור לשטח מת' מקבל משמעויות נוספות, אם כי הוא מבליח מדי פעם פה ושם אבל ללא
תועלת רבה, בניגוד לאביו, שערך גיחת חיבוקים מרשימה עם חלק מהנורדאים, באינטראקציה
שעלתה בהרבה מכל התקופה שלו ושל בנו אצלנו.
אחר כך היה גם
שוויון, מהפך, שוב שוויון והארכה. בשלב זה כל השחקנים כבר נופלים מהרגליים. אלה
שעוד מצליחים ללכת מדדים בדרגות צליעה שונות, או מתנשפים כמו אסתמטיים ביום שרבי
במיוחד. אבל אנחנו מה אכפת לנו, כל עוד כיף, שרים, מלהיבים את האוהדים וגם מקללים
פה ושם את הדולפינים, את הנמל וכל מה שקשור באשדוד.
אני מבחין באביב,
שחוץ מלשיר עם כולם ולעשן בשרשרת, די משועמם בלי התוף. חשבתי להציע לו שנפתח בית
ספר לעידוד, עם מנטורים נוספים מנורדיה, כדי לתת למי שרוצה אפשרות ללמוד איך עושים
זאת נכון, אבל נאלצתי לדחות את התוכניות להזדמנות אחרת, כיוון שהשחקנים בכחול -
כחול הבקיעו שער יתרון ששלח אותם לשלב הבא, את עירוניה לעונה נוספת בליגה ב' ואת
אוהדיהם לחפש משהו לשרוף, כי מהרגלים ישנים קשה להיפטר.
בשבוע הבא נדע אם אור
יהודה או כ"ס יהיו איתנו בליגה א'. מה שבטוח אלה לא יהיו החברים מאשדוד,
שמסתובבים בפנים נפולות, עיניים כבויות וחוסר מעש, כשלא מצאו שלט פוטנציאלי להתעלל
בו.
ואנחנו, עד לפעם הבאה
כשנתכנס שוב ביציע, נמשיך להתווכח, לריב, לעצבן אחד את השני, אבל כשיגיע הרגע נשים
הכל בצד וכאיש אחד, למרות המחלוקות, הדעות, המטענים, למרות כל אלה, נשיר, נקפוץ
ונשמח ביחד בגול. ככה זה אצלנו. ולא חשוב מה, מי, איפה או מתי, תזכרו תמיד שבית"ר
נורדיה יש רק אחת ועליה חייבים לשמור. למען הדורות הבאים, הכדורגל, הספורט,
המדינה, היקום, הגלקסיה ומה שיש או אין מעבר לה. אז אחרי כל זה איך אפשר לא לחדש את
מניה.
היו לי עוד כמה דברים
לומר אבל חייב לעצור כדי להספיק לפני שהמבצע מסתיים.
יאללה בית"ר,
נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה