סיפור שמבוסס על שיחה אמיתית, שהתקיימה במהלך קמפיין ההאדסטארט.
------------------------------------------------------------------------------
"ראית את אוהדי הפועל תל אביב, מה עשו?" שאל אותי לפתע, "אם היו אלה אוהדים של בית"ר, כבר היו נכנסים בהם מכל הכיוונים" אמר ולגם מהבירה.
ישבנו על מרפסת של בית קפה חדש, על גג בניין ישן ששופץ. קרוב לשלושים שנה לא התראינו. אם יש כזה דבר חבר ילדות אז זה מה שהוא. אבל הילדות חלפה ואיתה גם החברות והקשר נותק, עד לאחרונה, כשמצא אותי בקלות רבה מדי בפייסבוק. אחרי אין ספור שכנועים נאלצתי להסכים למפגש. יותר מדי לא היה לנו במשותף ובמקרים כאלה, כשאין על מה לדבר, מתפתחת שיחה סתמית על מזג אוויר או אירוע ספורטיבי כזה או אחר. כך עלה עניין הפועל ואוהדיה. האמת, אין לי מושג מה קרה, אבל אני מזהה הזדמנות מצוינת לגייס אותו לשורות נורדיה או לפחות לתרום לקבוצה.
חיכיתי עד שלגם שוב מהבירה. אין יותר קל מלשכנע שיכור. אחרי שהייתי בטוח שעדי האלכוהול נספגו היטב בדמו אמרתי "שמעת על נורדיה?"
הכנתי כבר נאום די ארוך ומפורט למקרה שיגיד לא, לכן הופתעתי כשאמר "כן, הקבוצה הכי יפה בעולם."
או, זה הולך להיות קלי קלות, מלמלתי לעצמי. "שמע..." משכתי את הרגע כדי שיקבל את הדרמתיות הראויה, "אני אוהד של הקבוצה ואפילו הייתי בכמה משחקים."
"וואלה?" הוא נראה די מופתע. אף פעם לא אהדתי קבוצת כדורגל וריצה אחרי כדור במשך שעה וחצי גם היום לא נראית לי הגיונית במיוחד, שלא לדבר על לתלות פוסטרים של אנשים לא מוכרים על קירות החדר. אבל זכרתי שדווקא הוא התעניין בבית"ר של מלמילאין ונוימן.
"וואלה" עניתי קצר וסמכותי, כדי שיבין שאני רציני. "הכרתי אחלה אנשים, קבוצה נחמדה וממש כיף במשחקים." חשבתי שהנה העליתי אותו בחכתי, ועכשיו מה שנותר זה להזמין עוד בירה ולסכם עקרונית שהמפגש הבא שלנו יהיה במשחק הראשון של העונה הקרובה.
"אבל קבוצה לא מחליפים" הוא שלף ללא אזהרה מוקדמת וירה לעברי. הצלחתי איכשהו להתחמק ולהשיב אש. גם מול טיעונים של מסורת, סמל, מנורה, אריות ואלי אוחנה, עמדתי בגבורה.
אבל הוא לא הרפה. "זו בגידה. את השינוי עושים מבפנים." נראה היה כאילו הוא מצטט טקסטים מהפורומים הכי אפלים של 'לה פמיליה' וחבריהם ליציע.
"אולי פשוט תבוא ותראה בעצמך" עניתי כדי לעצור את ההתדרדרות.
"אני צריך לחשוב על זה." אמר כלאחר יד.
ראיתי שאני מאבד אותו אז אמרתי "לפחות תראה את הסרט שעשו על הקבוצה."
אחרי דפיקות לב חזקות, זיעה קרה, וחוסר התמצאות במרחב, נדלק סוף כל סוף הנייד והתחבר לרשת האלחוטית של בית הקפה.
לגמתי ארוכות מהבירה בזמן שבהה בשקט במסך.
"איבגי, אבל למה איבגי?" היתה תגובתו הראשונה.
"הוא רק מקריין" אמרתי. חברי לשעבר מתחיל לעלות לי על העצבים. עכשיו ברור יותר מתמיד למה הקשר בינינו נותק. חשבתי כבר לקום ולהסתלק מהמקום אם לא עמדה מול עיניי משימה נוספת וחשובה מעין כמוה, להוציא ממנו תרומה.
"תראה" אספתי את עצמי, "אנחנו נגד גזענות ודוגלים באי אלימות" הסברתי בנועם, "ומאמינים בערכים אלה..." נכון, אני מאמין וזה בהחלט מקובל עלי, אם כי במקרה הנוכחי חשבתי לזנוח לכמה דקות איזה ערך או שניים כדי 'לשכנע' את הקרצייה.
"לא נראה לי, אני נשאר עם בית"ר האמיתית." בשלב זה הבנתי שעלי לשנות אסטרטגיה.
"אוקיי, ואם אבקש שתעשה את זה בשבילי, שתתרום משהו סמלי?" עשה רושם שהאפקט עובד כי הוא נראה מהורהר, כאילו נזכר בימים רחוקים של מחוזות ילדותינו.
ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי "אלף שקל יהיה נחמד מצדך."
טעות, הבנתי שעשיתי טעות. הייתי צריך להתחיל מסכום נמוך יותר ומיד תיקנתי "גם שמונה מאות זה טוב."
כיוון שענה בשלילה הזמנתי פעמיים ערק. אולי הוא לא מספיק שיכור. אחרי כמה דקות המשכתי "אתה יודע מה, שים חמש מאות."
אבל הוא שוב התחמק. תפסתי אותו בכתף. "ארבע מאות?" הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי.
"נסגור על שלוש מאות?" הערק עלה לי לראש וחשתי סחרחורת קלה. הוא ניצל את מצבי וקם על רגליו.
"מאתיים..." קמתי אחריו, שנינו מתנדנדים. הוא פונה לכיוון דלת היציאה ואני אחריו.
"מאה חמישים, הולך?" הצלחתי לעקוף אותו ולחסום את דרכו. הוא נראה חסר אונים אבל לא ויתר.
"שבעים, הצעה אחרונה... ארבעים וחמש... תביא עשרים, זה המינימום..." נראה לי שאת ההצעה האחרונה שלי הוא לא שמע כי היה בדרכו בנפילה חופשית מעבר למעקה של המרפסת.
אופס, איבדנו אוהד אפשרי ותורם פוטנציאלי. יכול להיות שלחצתי יותר מדי חזק. אבל לא נורא, יש עוד כמה חברים מהעבר שרוצים להיפגש איתי...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה