הסיפור פורסם במהלך פרוייקט ההאדסטארט, כשהגיוס היה קצת חלש, לפני אירועי בית"ר ירושלים בבלגיה, ששינו את כל התמונה.
------------------------------------------------------------------------------
מוקדש באהבה לחברי הנורדאים, שנלחמים על חייהם בימים אלה.
אף פעם לא הייתי אוהד של בית"ר, לא של ירושלים, תל אביב או רמלה. בעצם גם לא של הפועל או מכבי. כדורגל בשבילי היה בידור נטו. שתי קבוצות של גלדיאטורים שנלחמים אלה באלה, כאילו מדובר בקרב לחיים או למוות, כשעל היציעים מסביב, קהל עצבני ומריע שדורש דם, בעיקר של הקבוצה היריבה. אף פעם לא התחברתי לזה. אותי הצחיקו הנפילות וההחלקות של השחקנים. כן, אותי זה מצחיק. חוש הומור עקום? יכול להיות. ציניות? זה בטוח. אבל תודו שיש בזה משהו מבדר.
לכן לא האמנתי שלי זה יכול לקרות. שיום בהיר אחד וחם במיוחד של תחילת הקיץ, אמצא את עצמי על יציע של מגרש אימונים צדדי, עומד בין אוהדים נלהבים ומנסה להבין מה קורה ומי נגד מי, גם על המגרש.
"כל הקהל ירים פה לחיים..." שר המנצח על המקהלה וכולם פה אחד חזרו אחריו, "יאללה בית"ר..." ובטרוף שלא היה מבייש יחידיה צבאית מובחרת, שמן הסתם לא אוכל להרחיב עליה את הדיבור, המשיכו בהתלהבות "נורדיה, נורדיה..."
"ליגה ג, אנחנו בליגה ג" הסביר לי חבר, שהזמין אותי לאירוע, כשהוא מצביע על חבורת שחקנים צהובה שרצה ללא מטרה מוגדרת על המגרש, בניסיון נואש לבעוט את הכדור לרשת היריבה.
"בשנה הבאה עולים על בטוח" הוסיף בעיניים נוצצות ומלאות תקווה.
עד אותו יום לא באמת הכרתי את בית"ר נורדיה. לא את ההיסטוריה, לא את המסורת. אפילו לא היה לי אכפת אם לסמל שלה קוראים אלי או חנה, וכל אבטיח מלמיליאן וכל מלפפון דני נוימן. ידעתי רק שמדובר במאוכזבי קבוצת האם הירושלמית, שפרשו כדי להקים את בית"ר האמיתית, שנקיה מאלימות וגזענות. שדוגלת בשוויון וסובלנות, ערכים שהלכו לאיבוד אי שם בין ספסלי ה'לה פמילייה.'
בסופו של דבר באותו משחק הקבוצה הטובה יותר ניצחה, כלומר נורדיה. שבוע אחרי זה כבר הבאתי את אשתי והילדים. אם העונה לא היתה מסתיימת אני בטוח שבקצב הזה תוך משחק או שניים הייתי מביא איתי את כל השכונה.
ולמה אמרתי בתחילת דברי שהנורדאים נלחמים על חייהם? זה בגלל שלא היה לי משהו אחר לומר, שנשמע מספיק דרמתי כדי לגרום לאנשים לקרוא את הכל. אז אם כבר הגעתם עד כאן, ועכשיו בשיא הרצינות, אני רוצה לספר לכם שהאנשים היקרים האלה מגייסים כסף דרך הדסטארט, כדי שהחלום היפה הזה ימשיך לרקום עור וגידים.
אני אולי לא אקנה מניה. אין לי עניין להיות חבר עמותה ולקבוע איזה מאמן או שחקן ילבשו את החולצה הצהובה. גם אין לי את החיידק הזה שיש לכל האוהדים, למרות שמדי פעם אני מרגיש עקצוצים בקצות האצבעות, סחרחורת קלה, דופק מואץ, רעידות, פרכוסים, עילפון ו... נורדיה, נורדיה...
אבל כן אתרום לקבוצה ובטוח אבוא למשחקים ואעודד עם כולם כי חשוב שתהיה קבוצה כזו, שתהווה דוגמה. שתראה שבכדורגל אפשר גם אחרת ולבוא למשחק יכולה להיות חוויה משפחתית ולא מלחמת עולם. חשוב לי שהקבוצה תמשיך להתקיים ותעלה ליגה. כי מגיע לה, מגיע לאוהדים.
מי שרוצה לראות במה מדובר מוזמן להיכנס לקישור, יש שם סרט שמציג את הדבר הזה שנקרא בית"ר נורדיה.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה