היום בעוד שתיים עשרה שנה, פחות או יותר...
עונה נוספת הגיעה לסיומה. גם היא כמו בכל שנה, מוצלחת יותר מקודמתה. עוד גביע, עוד תואר אליפות לקבוצה שרק הולכת ומשתבחת עם הזמן, כמו אויר הרים ירושלמי צלול כיין.
אני זוכר היטב את הימים הראשונים שלי כאוהד נורדיה, אי שם בעונת הבכורה של אלפיים וחמש עשרה. קבוצה קטנה, עם שחקנים שהיו עדיין אלמונים עבורי באותה עת, עושה את צעדיה הראשונים בליגה ג'. צוברת תאוצה ואוהדים, שהופכים למשפחה אחת צהובה, שתלך אחרי הקבוצה לכל מקום ובכל מזג אוויר. תמיד יחד, תמיד נאמנים לסמל, לרעיון.
כבר אז היה לי ברור שזה יהיה משהו שאוכל לספר לנכדיי. לשתפם בפיסת היסטוריה פרטית ששינתה את חיי ותשפיע על משפחתי לדורות הבאים.
בערבי קיץ חמים של פגרה, על מרפסת, עם אבטיח מתוק ובירה קרה, אני מוצא את עצמי מפליג שוב ושוב למחוזות ההם. לימים שכל זה התחיל.
"ספר עוד" מבקש נכדי הגדול רם ומביא את הצעיף הצהוב הראשון והמרופט. הנכד השני, אלעד, מתיישב גם הוא, מחזיק בידיו כדור. תמיד איכשהו הכדור מגיע אליו בסוף. גם הקטן, הנסיך שלנו, מצטרף לשמוע סיפורי נורדיה, מחבק את טדי, הדובי הישן שלו.
יותר מזה לא צריך ומעבר לדמעות האושר שמציפות את עיניי אני מספר להם על מאיר שהכיר לי את העניין, על ההיא בשמלה הצהובה והערק, על ההוא שמפעיל את הקהל, החצוצרן, הזייפן ועוד ועוד.
אני מספר להם על פרויקט מימון ההמונים שהביא את המפנה. על הפורום שלא הצליח להתרומם כמצופה. על הדף בפייסבוק, גם זה שתורגם תחילה לאנגלית ואחר כך לכל השפות.
"כן, כן, היה פעם משהו כזה שנקרא פייסבוק" אני מנסה להסביר לקטנים, "מן מקום כזה אליו מגיעים ממחשב, טאבלט או סמארטפון (מושגים שהם מכירים משיעורי היסטוריה) ששם היינו מדברים, משאירים, הודעות או צוחקים אחד על השני."
הם די נבונים ומבינים הכל אבל בכל זאת קשה להם לתפוס בשביל מה היינו צריכים את זה אם אפשר להעביר הודעות ישירות למוח.
אני לא מתעכב על פרטים שוליים וממשיך לספר על כך שהיו כאלה שפקפקו, שזלזלו בנו. שלא האמינו שנצליח. היו שצחקו עלינו, או קראו לנו בוגדים, במקרה הטוב, ושמות גנאי קשים הרבה יותר, במקרה הרע. אבל זה לא שבר אותנו, זה רק חיזק את האמונה בצדקת דרכינו, בחזון. וגם אם לעיתים היו ימים לא קלים, לא ויתרנו, נתנו את הלב הצהוב והתוצאות לא אחרו לבוא.
הרבה מים זרמו מאז, כמו שאומרים, ואין ספור שערים נכבשו, בעיקר לרשתות היריבות. האצטדיון בגבעת רם עבר מתיחת פנים רצינית. אחרי ששופץ הפך לאחד המגרשים היפים בארץ, בעל סטנדרטים אירופאיים, כיאה למועדון המפואר. היציעים שנבנו מכילים ללא בעיה עשרות אלפי אוהדים, ואלה ממלאים אותם בכל משחק.
אני זוכר את טקס החנוכה, כשהנשיא מלמיליאן בכבודו ובעצמו התפנה מכל עיסוקיו והגיע כדי לגזור את הסרט וביבי, בקדנציה המי יודע כמה שלו כראש ממשלה, התקשר לברך.
מה לא נאמר על נורדיה, במיוחד אחרי הדרבי ההוא שהבהיר לכל הספקנים באופן סופי ומוחלט מי שולט על המגרש וביציעים. אמנם קובץ אוהדים של היריבה, בעיקר שאריות של לה פמיליה, ניסה להעכיר את האווירה אבל הוא נבלע בתוך שירה אדירה של אלפי קולות, עשרות תופים וחצוצרות של אוהדים אמתיים, והצהוב לעולם לא היה צהוב יותר כמו באותו יום.
אין בי שמחה לאיד על מצבה של בית"ר הישנה. חבל שנתנו לכל מיני קיצוניים להרוס את הקבוצה. עכשיו מנסים השרידים להקים את המועדון מחדש. שיהיה להם בהצלחה ושטביב יחליט כבר אם הוא מוכר או לא. אבל מה אכפת לי מהם בעצם, הקבוצה שלנו עולה בעוד שעתיים למגרש, למשחק גומלין, חצי גמר ליגת האלופות נגד ברצלונה. אחרי שהבסנו אותם חמש אפס בקאמפ נואו הם בטח ינסו להציל מעט מכבודם האבוד...
לצערי בדיוק ברגע שכמעט יצאתי לדרך התעוררתי. מצד אחד באסה, מצד שני מה רע לחלום בגדול.
אז בואו נקבע, טנטטיבית כמובן, להיפגש בעוד שתיים עשרה שנה, פחות או יותר, על היציע החדש של גבעת רם, מול ברצלונה או כל קבוצה אחרת מאריות אירופה. נראה מי יכול על האריות האמתיים של נורדיה...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה