בלילה היה לי סיוט. חלמתי שאני אוהד של קבוצה מהמרכז. לא אומר איזו, רק אציין שדגלה אדום ואני ביציע עם כובע אדום וחולצה אדומה ויחד עם כולם שר את האינטרנציונל. התעוררתי כולי צהוב ומזיע.
כבר כמה לילות אני לא ישן טוב. מחשבות על מה היה ומה יהיה. מתי הליגה תחזור וכמה זמן נותר עד אז. בסוף כשאני כבר נרדם, זה מה שמופיע לי בחלום. נורא.
בעיקרון אין לי שום דבר נגד קבוצה כזו או אחרת ואולי בזמנים אחרים, הרבה לפני שהכרתי את נורדיה ומצאתי את עצמי בשורות היציעים הצהובים, היו יכולים לשכנע אותי להצטרף למועדונים אחרים, ללבוש צבע אחר ולהתעטף בצעיף עם סמל זר. היום אין שום סיכוי, למרות שפה ושם נעשים מאמצים מצד גורמים שונים להביא אותי למועדונים מהשפלה, ממישור החוף ואפילו מהכרמל, אני מסרב בנימוס, דוחה על הסף, מבטל מיד או דוחף חזרה, אם הלחץ עלי חורג מגבולות הפרופורציה. אבל אני נגד כל סוג של אלימות, במיוחד אחרי שנשמתי אויר הרים צלול וצהבהב ואני מחויב לערכים, לדגל, למועדון.
אבל מה יהיה עד שתתחיל העונה החדשה, איך להעביר את הזמן?
כבר תליתי מלא מסגרות ריקות בכל הבית. קצת קשה למצוא פוסטרים של שחקני הקבוצה אז זה מה יש כרגע. כבר טיפסתי על כל הקירות, גם החיצוניים, וזה לא פשוט בכלל בבניין רב קומות, במיוחד כשלא נשארו לי יותר ציפורניים. הכל נכסס בעצבים בערב אחד של געגוע בלתי נשלט בו כמעט איבדתי זרת עקב כרסום מסיבי. מרטתי שערות מכל פינה אפשרית בגוף. פקקתי אצבעות, גם של הרגליים. שתיתי המון קפה, בכמויות שלא היו מביישות יצואנית ממוצעת של פוליי קקאו מדרום אמריקה. קראתי את כל העיתונים, גם ישנים ואפילו כמה שייצאו רק בשבוע הבא. נסעתי פעמיים לירושלים וחזרתי משם שלוש פעמים. כן, כן גם אני לא יודע איך זה קרה. אבל לך תבין הגיון כשאתה עייף ומטושטש מגעגוע...
מתי כבר נפגש בכל יום שישי, על חומותייך עיר דוד, וכל הקהל ירים לחיים, כי גנבת לי את הלב, וניצחת איתי בכל, יאלה נורדיה, נורדיה.
נראה לי שבינתיים הצלחתי להעביר מספר דקות בכתיבה. לא רוצה בכלל לחשוב כמה עוד נשאר. ללכת לישון לא בא בחשבון. לא לוקח סיכון. מפחיד לחשוב על אפשרות שאמצא את עצמי שוב עם הצבע הלא נכון, אפילו אם זה רק בחלום...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה