בבוקר קניתי בייגלה ירושלמי עם זעתר. אחר כך נסעתי ליפו, לא הרחוב, העיר. הלכתי לחפש ארטישוק ירושלמי, ואני בכלל לא אוהב ארטישוק ולא חשוב מאיזו עיר.
אחרי טיול על החומות ושיטוט ארוך בשוק המקומי, שמזכיר את מחנה יהודה, השמש הצהובה התייצבה כמו חומת מגן במרכז השמיים. מוכנה לבעיטת עונשין שלא תבוא. מה שכן, הרגשתי רעב. הבעיה במה לבחור. חומוס ירושלמי או סתם בורקס ירושלמי. בסוף הלכתי על מעורב ירושלמי.
עייף מהבוקר העמוס ירדתי לים. התיישבתי על החול הצהוב של חוף ירושלים. עננים קלים התנפנפו מולי כמו דגלים והרוח שרקה לי בקצב "כל יום שישי אני ביציע..."
בזמנים אחרים, בשעה הזו בדיוק היה משחק, היו תופים וחצוצרה. היו אוהדים, שערים. היו חיים.
כעבור שעה אספתי את שאריות הרחמים העצמיים ועליתי על הכביש לבירה. מסביב שולט הצהוב. שדות אין סופיים של חרציות קטנות וחמניות גדולות.
חולצות, כובעים וצעיפים, את זה עוד אפשר להבין, אבל ממתי מייצרים פרחים עם לוגו של נורדיה, או שהדמיון מתעתע בי שוב?
אני חולף על פני בתים מאבן ירושלמית ונכנס לדרך ללא מוצא תחתית. מבשרת מבשרת לי שעין כרם וממילא יום ירושלים רק בשבוע הבא. על גבעת רם אין בכלל מה לדבר כי כל מאה השערים סגורים אז פניתי לימין משה ומשם חזרה למרכז.
המועקה נתקעה לי כמו אבו גוש בגרון בזמן שהגעתי לתל אביב. הערב התחיל לרדת. עוד מעט נכנסת השבת. עצרתי בארומה והזמנתי סלט ירושלמי. ברקע התנגן ניגון ירושלמי. הוצאתי את הנייד והתחלתי לכתוב סיפור על ירושלים.
אפילו השקיעה האדומה נצבעה קצת בצהוב. אנשים שחלפו מול החלון נראו ירושלמים, ירושלמים לשעבר או בעלי פוטנציאל להפוך לתושבי העיר.
הגעתי הביתה. הורדתי את החולצה הצהובה ואת הצעיף עם הסמל של המנורה ותליתי אותם ליד הכובע. לפני שנרדמתי התעטפתי בשמיכה צהובה ומחבקת, אבל לא לפני שלקחתי את הכדורים, אחד כחול ושניים צהובים, ליתר בטחון.
נראה לי שחטפתי סינדרום ירושלים או משהו בסגנון, או שאולי אני סתם מתגעגע...
מיומנו של אוהד בית"ר, בית"ר נורדיה כמובן.
אחרי טיול על החומות ושיטוט ארוך בשוק המקומי, שמזכיר את מחנה יהודה, השמש הצהובה התייצבה כמו חומת מגן במרכז השמיים. מוכנה לבעיטת עונשין שלא תבוא. מה שכן, הרגשתי רעב. הבעיה במה לבחור. חומוס ירושלמי או סתם בורקס ירושלמי. בסוף הלכתי על מעורב ירושלמי.
עייף מהבוקר העמוס ירדתי לים. התיישבתי על החול הצהוב של חוף ירושלים. עננים קלים התנפנפו מולי כמו דגלים והרוח שרקה לי בקצב "כל יום שישי אני ביציע..."
בזמנים אחרים, בשעה הזו בדיוק היה משחק, היו תופים וחצוצרה. היו אוהדים, שערים. היו חיים.
כעבור שעה אספתי את שאריות הרחמים העצמיים ועליתי על הכביש לבירה. מסביב שולט הצהוב. שדות אין סופיים של חרציות קטנות וחמניות גדולות.
חולצות, כובעים וצעיפים, את זה עוד אפשר להבין, אבל ממתי מייצרים פרחים עם לוגו של נורדיה, או שהדמיון מתעתע בי שוב?
אני חולף על פני בתים מאבן ירושלמית ונכנס לדרך ללא מוצא תחתית. מבשרת מבשרת לי שעין כרם וממילא יום ירושלים רק בשבוע הבא. על גבעת רם אין בכלל מה לדבר כי כל מאה השערים סגורים אז פניתי לימין משה ומשם חזרה למרכז.
המועקה נתקעה לי כמו אבו גוש בגרון בזמן שהגעתי לתל אביב. הערב התחיל לרדת. עוד מעט נכנסת השבת. עצרתי בארומה והזמנתי סלט ירושלמי. ברקע התנגן ניגון ירושלמי. הוצאתי את הנייד והתחלתי לכתוב סיפור על ירושלים.
אפילו השקיעה האדומה נצבעה קצת בצהוב. אנשים שחלפו מול החלון נראו ירושלמים, ירושלמים לשעבר או בעלי פוטנציאל להפוך לתושבי העיר.
הגעתי הביתה. הורדתי את החולצה הצהובה ואת הצעיף עם הסמל של המנורה ותליתי אותם ליד הכובע. לפני שנרדמתי התעטפתי בשמיכה צהובה ומחבקת, אבל לא לפני שלקחתי את הכדורים, אחד כחול ושניים צהובים, ליתר בטחון.
נראה לי שחטפתי סינדרום ירושלים או משהו בסגנון, או שאולי אני סתם מתגעגע...
מיומנו של אוהד בית"ר, בית"ר נורדיה כמובן.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה