נורדיה - פעם מאה

"הולם לבי ממנה
חושב שהיא כל הסיפור
אוהב כל מה שיש בה
אומר ש... רואה ש... חושב ש...
היא כל הסיפור"
(מופע הארנבות של דר' קספר)

איזה כיף. כמה חיכיתי לזה. עונה שלמה חיכיתי. נראה היה שכבר לא נגיע לרגע המיוחל. מלא דברים עברנו בדרך. מכשולים, קשיים, אכזבות. תקופה ארוכה של מתח, עצבים, חששות. שבועות של חוסר וודאות. והנה זה קרה.
אפשר להתרווח בנחת על כיסא מפלסטיק בסניף ארומה הקרוב, ללגום מההפוך, לנגוס בבורקס, לנשום לרווחה ולומר לעצמי בסיפוק – עשיתי את זה. סוף סוף הגעתי לסיפור מאה. סגירת מעגל ועוד בראשון לציון, לא רחוק ממגרש האימונים, שם החל הרומן שלי עם נורדיה, לפני, מי סופר, כמה שנים.

"עוד סיפור אחד של אהבה
לפני שסוגרים את האורות
עוד סיפור אחד של אהבה
שיוצאת מבין השורות
עוד לחישה אחת קטנה
לפני שהולכים אל הבתים
זכרונות מן הפגישה הראשונה
כשהצטלבו המבטים..."
(ש.תבורי)

אה, כן, היה גם משחק. בתוך עננת לחות מטורפת ויתושים מהאגם הסמוך. בתוך חום בלתי נסבל וזיעה דביקה, שחלחלה גם למקומות שלא הייתי מודע עם קיומם, עלו בחורינו הצהובים למשחק הישרדות.
לאור החושך של פנסי האצטדיון (שונא לצלם בתאורה כזו) היה חנן אחד גדול. דקל עם אחד אפס קטן. יציע מלא, שמחה אחת, עשן סמיך ועוד עונה, לפחות, בליגה א'.

"ועכשיו הכול פורח,
הכול ניראה פתאום יותר בהיר
אפשר לנשום, להתמתח,
לתת לסרט חדש שיתחיל..."
(א.לוזון)

זהו. נגמרו לי המילים ועד שאמצא כמה חדשות, מעלה את האלבום האחרון לעונה, שם כל תמונה כשלעצמה שווה כמה מילים, לא?

תהיו טובים. שתו מים. היצמדו למזגן. חכו שכל התמונות תעלינה ויאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

נורדיה – פעם תשעים ותשע

שפעת בקיץ. מה תגידו על זה. לא, אל תגידו, אני יודע היטב בעצמי. בתום לילה נדוד שינה לא חשבתי שאצא מהבית. מהבוקר מנסה לשכנע את קני די ללכת הפעם לבד ולתעד את הנעשה. גם השעה, הלא נוחה, תקועה כמו דלקת בגרון. אבל קני די עקשנית, לא מוכנה לשמוע ומכבה את המיקרופון. אני מבין את הרמז, מטעין את הסוללה ובודק שכרטיס הזיכרון נמצא. קני די מחייכת עם התריס וקורצת בצמצם חצי סגור. את הוויז אין צורך להפעיל. המכונית מכירה את הדרך ואני כמו עגלון מצונן ועייף נותן לסוסה למשוך במעלה ההר.

"ימים קשים אני יודע

אלפי סיבות להתלונן

ואם היה אפשר אחרת

אז מה היית מתקן..."

שר פוליקר ברדיו. לפני מבשרת נסתמת לי אוזן ימין.

" תהיה אתה, תחיה כל רגע

כאילו לא יהיה מחר,

תאהב כאילו לא נפגעת

כאילו כלום אף פעם לא נגמר..."

מול "ברוכים הבאים" הישן והמכוער, שתי האוזניים כבר פקוקות, ממש כמו הכניסה לעיר.

חומי נמצא בדיוק בקצה השני. התנועה איטית. מאוד. אבל בשביל מי שנסע עם נורדיה עד באר שבע, בקעה או אילת, מה זה כבר לחצות את ירושלים כמו צב. באיחור קל של שתיים עשרה דקות, בערך, אני מתמקם ביציע ושולף את קני די. מסדר מה שצריך לסדר. מאפס מה שצריך לאפס. מכוון מה שצריך לכוון. מפקס מה שצריך לפקס. בקיצור, הבנתם את הרעיון.

היציע די שקט. חלק מהאוהדים עוקבים בדריכות על מה שקורה כאן. אחרים תקועים בסלולרים, במה שקורה ביקום מקביל - משחק גורלי בין עירוני אשדוד לכסייפה. הדולפינים חייבים לנצח, או לפחות לא להפסיד, כדי להשאיר אותנו בליגה, בלי כל השטויות של משחקי מבחן.

להגיד שהרחתי גול באוויר אי אפשר כשהאף סתום וגם מעולם לא הבנתי איזה ריח בדיוק יש לזה. מה שכן, ההרגשה טובה. נורדיה תוקפת ואפילו נרשמו כמה בעיטות לשער, מה שדי נדיר במחוזותינו בעונות האחרונות. ואז, בדקה חמש עשרה זה קורה. אשדוד עולים ליתרון. עכשיו הכל עלינו, בערך.

דקה עשרים, הדר לוי מכניס את הראשון. עוד לא הספקתי לומר 'אלעד אברמסון' ודניאל טסאו מעלה לשתיים. נכון לעכשיו זה נראה טוב, במיוחד כשבדקה עשרים ושמונה סולליך מכניס את השלישי. ארבע דקות אחריו תמיר ברזילי מצטרף לחגיגה. את החמישי קובע דסה, בדקה ארבעים ואחת. את המשחק הזה, קרוב לוודאי, ננצח. מקווה שגם חברינו "היקרים והאהובים" מעיר הנמל הדרומית יעשו את מלאכתם.

השמש מתחילה לשקוע. היציע זורק צללים קשים על הדשא, מה שלא עוזר על איזון האור בתמונות. בינתיים מחצית בחומי. מיד אחריה גובזה מצטרף להרכב ולרשימת הכובשים. דקה חמישים וארבע שש אפס לצהובים. זה נחמד, אם כי לא משמח לאור העובדה שכסייפה משווים את התוצאה.

דקה ששים ושמונה, סולליך מעלה את נורדיה לשבע. מצדי אפשר לשרוק לסיום ולהדבק למסכים הקטנים. ציפורניים נכססות. שיערות, למי שנשארו, מלבינות. אחדים מאבדים כמה שנים מהחיים. ואז... פאק, כסייפה עולה ליתרון.

גם השני של גובזה, השמיני של נורדיה, בדקה שמונים ושלוש, שביום רגיל היה מקפיץ את כולם משמחה, לא כל כך מעניין בשלב זה. אם אשדוד לא משווים, לפחות, מסע ההישרדות שלנו ממשיך.

בירידה של הקסטל משתחררים לי סוף סוף הפקקים באוזניים. אני עוצר בארומה בשורש. הקפה סביר. הבורקס עם המרגרינה המוגזמת ואבקת המרק המלוחה, שהוכן אי שם בבוקר, לא משהו בכלל, ממש כמו כל הערב הזה. מקווה שבפעם הבאה נחזור עם טעם טוב יותר מהמשחק, או לפחות מהבורקס והקפה. עד אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

נורדיה - פעם תשעים ושמונה

השחפים על המזח כבר עפו והים השתתק ונדם ולצלם סתם גלים ואנשים עטופים במעילים, נלחמים ברוח, נמאס לי. בתחילת השבוע ראיתי שנערים ג' מגיעים ליפו וכיוון שלא הגעתי למשחק האחרון של הבוגרת, זו הזדמנות טובה לכפר על מעשיי.

להגיע למרכז הקהילתי בית צ'רנר, מאחוריו, על מגרש דשא אמיתי יתקיים המשחק, דורש מיומנות של גשש בדואי עירוני, או לפחות של נהג מונית מקומי. עם השיפוצים בדרכי הגישה וסמטאות הדאון טאון יפו, זו משימה לא קלה. אני עומד בה בגבורה, בכל זאת, לוחם לשעבר ואוהד נורדיה בהווה, שידע לא מעט מגרשים נידחים, הזויים, מוזנחים, מוזרים, עקומים, נסתרים – נראה לי שהנקודה ברורה.

על יציע עץ רעוע יושבים כחמישה עשר אוהדים. אני מזהה פרצוף אחד או שניים ומתמקם לידם, בדיוק עם עליית השחקנים. נורדיה בצהוב-שחור מסורתי, גדנ"ע יהודה בלבן-לבן, כנראה גם מסורתי.

המשחק מתחיל כמו שבדרך כלל מתחיל כל משחק. שתי הקבוצות מראות סימנים של רצון. פה ושם מסירה מדויקת, פה ושם ושם ושם, הרבה פחות. הגדנ"עים מהירים. התקפות מתפרצות מאגפים, מסירות לעומק ובעיטות לכיוון השער, אם כי מספר כדורים חולפים מעל הגדר וישמשו את ילדי השכונה הסמוכה בהפסקות בבית הספר. גם על הדשא מתפתח כדורגל שכונתי, מלווה בצעקות ההורים, רובן של בני נורדיה, ובעיקר הוראות טקטיות מפורשות לכל נער ונער.

עם הזמן, וכנראה גם עייפות, הרמה די מתאזנת ומתאפיינת בהרמות סתמיות מצד לצד. אחת כזו מפתיעה את כולם, כולל השוער, ומעיפה את הכדור בקשת רחבה, כמו זו שהיתה כאן בבוקר אחרי הגשם, הישר לתוך הרשת. יתרון לרעים. הטובים מנסים לעשות משהו. ההורים מעודדים. שמש מגיחה מבין העננים. אמבולנס עם סירנה, חולף על הכביש ממול. השופט שורק להפסקה ומוציא את כולם לנוח. גם אני יוצא לבדוק את הסביבה וחוזר בדיוק עם תחילת המחצית השנייה, כשביציע אני מוצא את שווילדר עם צעיף ושניי הו' שלו.

תוך כדי שקני די (המצלמה שלי) ואני, מתעדים את המתרחש, אני מבחין בדפוס שמזכיר לי קבוצה אחרת. גם כאן אין כמעט בעיטות לשער. בעודי מנסה להיזכר במי מדובר, הלבנים כובשים עוד שער, מרחיקים לנו שחקן בכרטיס אדום ואני חייב לעזוב, בגלל מחויבות משפחתית קודמת.

בסך הכל די נהניתי. כיף לדעת שהמועדון משקיע ובונה עתודה. אבל חייבים, ממש חייבים וכבר מגיל צעיר, לתרגל בעיטות לשער, כדי שבבוא היום, אם וכאשר יגיעו לבוגרים זה יהיה חלק בלתי נפרד מהמשחק שלהם ויעלה משמעותית את הסיכוי לנצח. זה הרי הפורמט, לא?

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

נורדיה – פעם תשעים ושבע

נחלת בנימין, יום כיף, עם המשפחה. או עמק הארזים, משחק אימון חסר חשיבות נגד אשדוד, עם משפחת נורדיה.

לחות מעיקה, חום לא הגיוני, למות. או רוח בוקר קרירה, הגולשת ממדרונות ההר הישר למשטח הירוק, תענוג.

שעה וחצי של חיפוש חניה בסמטאות העיר הדחוסה. או נסיעה נעימה במזגן, מוזיקה טובה ועצירה לקפה בשורש.

לא קשה לנחש שבחרתי להישאר במישור החוף. אבל מה שהיטה את הכף בסופו של דבר לטובת המשחק היה הזיכרון מהמפגש הקודם נגד האדומים מהנמל. רציתי לבדוק אם האיום של כמה מאוהדיהם סמוקיי הלחיים מעצבים, המזיעים משנאה, המקללים מתסכול, היורקים, הנוטפי רוע ומשפריצי הברכות, ממשיך לרחף באוויר וחייה של קני די שלי, מצלמתי הנאמנה, שתיעדה אותם באומץ רב ברגעי השפל, עדיין בסכנה קיומית. בעיקר מצד ההוא, עם המבט המפחיד, תנועות ידיים תואמות וסימנים ברורים של איבוד שליטה, על גבול האפילפסיה.

היציע הצהוב נראה כמו פגישת מחזור שנייה, עם אווירת תחילת עונה בליגה ג'.

גם המשחק הזכיר את המחוזות ההם. אם כי הדקות הראשונות בהם הנעת כדור סבירה, כמה מהלכים לא רעים, המראים על פוטנציאל לא ממומש בינתיים, נותנים תקווה להמשך. היתה גם קורה, שעד סגירת סיפור זה, עדיין רועדת ופנדל אחד, שאבי, כפול שבע ויוסף כפול שמונה, ירה לעבר הקוצים, למקום שם שרפה מסתורית כילתה את רובם לפני כמה שבועות. בהמשך, כל העניין לא נראה ממש כמו משהו ששווה לדבר עליו במושגים של משחק. גם העובדה שלא הכרתי כמעט אף אחד מכוחותינו שעל הדשא, גרמה לי לתחושת זרות קלה מכיוונם.

אני לא שווידלר. לקח לי עונה שלמה כמעט להכיר את הסגל הקודם, עכשיו יקח לי עוד אחת ללמוד את השמות החדשים, ויותר מזה, להתאימם לפרצופים.

לאחר שמיציתי את מה שלשמו באנו - כדורגל, שמתי את נפשי בכפי ויצאתי למחוזות האדומים. אך מה רבה היתה אכזבתי, כשאיש מחברי המתועדים מאירועי המפגש ההוא, לא זוהה. תמונות של לפני ואחרי לא יהיו. אמתין לסגירת מעגל בפעם הבאה שתבוא עלינו לטובה. בטוח שזה יהיה שונה. יהיו אמוציות, התגרויות, הקנטות, שירים עם קללות, מצדם כמובן. ועד שתגובש אצלנו סופית מדיניות הקללות, אני חוזר למישור החם, הלח, המזיע והמזוויעה, לרוקן את כרטיס הזיכרון של המצלמה ולהטעין את הסוללה, לקראת המפגש הבא עם האדומים או הצהובים או הלבנים, או כל צבע אחר, רק שתמות כבר הפגרה ושתהיה לנו אחלה עונה.

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

x

נורדיה – פעם תשעים ושש

הוא היה בית"רי רציני, כזה שיוצא מהבית בקור מקפיא. לגופו קפוצ'ון צהוב עם ציור של מנורה על הגב וכיתוב שחור וגדול – בית"ר ירושלים. דרומית לזה מכנס קצר, ובקצה הלא רחוק (האיש לא היה מתקבל לקבוצת כדורסל חובבנית) על כפות רגליו החצי יחפות, כפכפים בשלב מתקדם של התפוררות.

היה זה מפגש מקרי, שלא היה מתאפשר, אלמלא חנתה מכוניתי בסמוך למזדה שלו, או ההונדה, או הקאיה, או סוג אחר מתוצרת המזרח הרחוק, בלי סמל זיהוי וצבועה בלבן דהוי, שהיה פעם מבריק.

התנהגותו המוזרה, לחוצה משהו, שפוזרה לכל עובר ושב, העידה על מצוקה, שלא זכתה למענה. אולי היה זה מראהו הסטיגמטי, או העובדה שכל סיפורינו מתרחש בואך סניף מבודד של ארומה, אי שם ברחוב אזוטרי, כשחלק ניכר מיושבי המקום עסוק בפירוק קרואסון ישן. מאפה יבש שחומם מעל הנדרש, כדי להסתיר את פג תוקפו. החלק השני של האנשים טמן את ראשו בעיתון סוף השבוע החינמי, כך שבהחלט ניתן היה להבין למה אף אחד לא מיהר לעזור למסכן.

סיימתי את ההזמנה, לקחתי את קני די שלי ויצאתי מהסניף שמח וטוב לבב, בצעדי מחול קלילים, כשבין צעד תימני אחד למשנהו, אני מתכנן את המסלול המהיר, עליו אמליץ לוויז, כדי שיקח אותי לקריית גת.  

"תגיד, יש'ך כבלים?" פנה אלי הקפוצ'ון, בזמן שהתרווחתי במושב, כיוונתי את החימום והתכוונתי לצאת לדרך.

"כן" עניתי מיד. רוח של נתינה עטפה אותי. מוכן להקריב דקות יקרות, למען עזרה לזולת, למען מקום טוב יותר לחיות בו.  

בעצם, לרגע זה חיכיתי כל חיי, או לפחות מאז שאני בנורדיה. יותר נכון מאז שהבנתי שמטרת המועדון היא תיקון קבוצת האם. אומנם פרשתי מבעלות על הקבוצה, אבל כשיש הזדמנות לתקן עולם, מי אני שאסרב.

פתחתי את תא המטען. הזזתי את פק"ל נורדיה לשעת חרום - קופסת הקרטון גדולה ששוכנת שם דרך קבע, בתוכה צעיפים, חולצות, כובעים ועוד אביזרים תואמי צבע ויעוד, ושלפתי את הכבלים.

"אהה, אתה מאלה..." אמר הקפוצ'ון והצביע על המטריה השחורה, עליה סמלה של נורדיה.

"אני מאלה" עניתי וחיברתי את מקור החיים החשמלי שלי למצברו הריק. תוך שניה ניעור מנועו, השתעל קצרות וחזר לשגרה.

תוך ניתוק הכבלים והיחסים הדיפלומטים בינינו, התפתח דיון די מעמיק יש לומר. לא לקח יותר מדי אמפר כדי שהנ"ל יבין שאני לא בוגד, נוטש, שמאלני, חבר של שאנן ועוד טרמינולוגיות שגורות בין טוקבקיסטים משועממים, או יושבי המזרחי, שהוא נמנה עליהם, כיוון שעד נורדיה לא אהדתי אף קבוצה באופן כללי ולא את בית"ר ירושלים באופן פרטי. מאותו רגע גלש הדיון כמו על ים רגוע, נטול גלים ובלי סכנת צונאמי מתקרבת. דיברנו על חוגג, טדי, קלינגר ושוב על חוגג. ניתחנו את העזיבה של ערן לוי, את התפקיד של אוחנה ואת ההשקעה של חוגג. סקרנו את האכזבות, הציפיות והתכניות של חוגג. לבסוף נפרדנו לשלום. כיף מהיר, מילות ברכה, סיכום האירוע והבטחה שכנראה לא נפגש שוב.

למשחק בקרייה נגד גת המקומית כמובן שאיחרתי. אבל מה זה להפסיד עשרים דקות שלא קרה בהן דבר, לעומת אזרחות טובה, עזרה לנזקק ודחיפה להמשך הנעת תהליכים חיוביים בבית"ר ירושלים.

על המשחק עצמו אין הרבה מה לספר. לכן לא אעשה זאת. רק אזכיר שחזרתי עם קצת ויטמין די בגוף ודי הרבה תמונות שסיפקה לי קני די שלי. מה שכן, אם בזמן הקרוב תבחינו תהליכים חיוביים כלשהם בבית"ר ההיא, שזוכים לדחיפה קדימה, תדעו מי 'התניע' את התהליך מחדש...

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

נורדיה - פעם תשעים וחמש

"אבא, למה מקללים פה?" שואל אותי הקטן.

"ככה זה", אני עונה לו, "יש מקומות שזה נהוג לנבל את הפה."

"אבל לא נעים לשמוע" הוא ממשיך, "ואני אפילו לא מבין את כל המילים."

הוא כבר ילד גדול. לא מזמן חגגנו לו עשר. הוא גם מאוד פיקח ומבין די הרבה. יחד עם זאת יש דברים שאני מנסה להסביר לו. מעגל פה ושם פינות. מתאים את הנאמר לגילו, למרות שהוא הרבה יותר בוגר מבן עשר וחצי ממוצע.

תמיד אשתדל לעשות הכל כדי שלא יפגע. אבל כשאנחנו במקום כזה, מלא אנשים, מכל הסוגים והמינים, מרקעים שונים, בעלי מטענים רגשיים כאלה ואחרים, קשה לבודד את הקטן מהסביבה.

"אבל אבא, למה אנשים חייבים לדבר לא יפה?" הוא ממשיך, שולף אותי מהרהוריי ומנחית לקרקע המציאות. "אי אפשר פשוט לשיר, למחוא כפיים, או סתם להנות מאווירה?"

"תראה" אני מגייס את כל ידיעותיי וניסיוני בנושא, "יש מצבים שמוציאים המון אמוציות וברגעים מסוימים של מתח, לחץ, או אפילו שמחה, עולה סף הרגש מעבר למה שהאדם יכול להכיל. ברגעים כאלה, בעלי יכולת שליטה עצמית נמוכה ומטה, מתקשים לעצור את היוצא להם מהפה." נראה לי שהצלחתי להניח את דעתו.

"אבא" הוא פונה אלי אחרי דקה. "אתה גם מקלל כשיש לך אמוציות?"

"משתדל שלא." האמת, מעבר לתדמית ה'נקיה' שאני מנסה להציג לפניו, אני חייב להודות שלגם לי פה ושם מתחשק לשחרר ברכה עסיסית. "אבל עכשיו בוא נהיה בשקט. אני אוהב את הקטע הבא."

"אני לא רוצה לקלל" הוא לוחש לי כשהחצוצרות מסיימות את תפקידן ומפנות מקום לכלי מיתר.

"אתה לא חייב, חמוד" אני לוחש לו חזרה. "אבל ככה זה בקונצרטים. זה לא משחק כדורגל פה".

בעיקרון זה די מקובל לצעוק לעבר הכנר הראשי, אם לא נכנס בזמן, או לקלריניסט, כשזה מפספס תו אחד או יותר, ברגע הכי קריטי של היצירה. אני גם לא חושב שזה כל כך נורא אם מישהו אומר לטרמבוניסט שאימו מוכרת מזון ואחותו של המציליסט צולעת, או כשמאחלים לזה עם המשולש דברים שאפילו הוורד לא יכול לסבול.

גם לי, בסך הכל, אין בעיה לקלל בקונצרטים, בעיקר לאלה שמגיע לבד. כיף לשחרר אגרסיות סמויות ומודחקות פה ושם, במיוחד ביצירות של בטהובן או ויואלדי.

"אני לא נהנה" אומר לי הקטן, אחרי שנחלשו מעט קריאות הבוז שנשלחו לעבר המנצח המיוזע, העושה ככל יכולתו לחבר בין הנגנים, ללא הצלחה יתרה. הקהל לא פראייר. מיד מזהה שיש הבעיה. חלק מיושבי היציע העליון הופכים למנצחים בעצמם ומעיפים הצעות קונקרטיות לאוויר האולם. אחרים מאמצים פוזה של מבקרי תרבות.

"אבא, בוא נלך" הוא מבקש בהפסקה.

"טוב, אבל בפעם הבאה אם לא תרצה לשמוע קללות אתה בא איתי למשחק כדורגל, בעיקר של נורדיה..."

נורדיה - פעם תשעים וארבע

זהו, נגמרה העונה. ואיזו עונה זו היתה. מה לא היה בה. שמחה, עצב, עליות, מורדות. כמה מרגש, מאכזב, מתסכל, מותח. כמה רגעים יפים ומתוקים, לצד כל המלוח. היו שיאים מטורפים, או כישלונות צורבים. הכרנו מלא פרצופים חדשים. ידענו פרידות כואבות מאנשים יקרים. ממש רכבת הרים אמוציונלית אחת גדולה. ואז פתאום נגמר, משאיר טעם של עוד. אבל אין מה לעשות, ועד שתתחיל עונה חדשה של בייקאוף, אקח כמה דקות לדבר על נורדיה, העונה המטורפת שעברנו ובעיקר על המשחק האחרון נגד יפו, במגרשה, הורס התקווה שבשכונה.  

השמש עמדה מעל האופק. מסרבת לעזוב את גבעון ולשקוע בים של איילון. תקועה וצורבת כמו שרק שמש עקשנית יודעת להיות. לא מבשרת על חיים קלים שהולכים להיות בשעות הקרובות.  

בתוך מתקן ישן ומתפורר של השכונה, המתכוננת לסופ"ש מסורתי, שוכן מגרש כדורגל. מתקן שידע זמנים טובים. מחוצה לו, ממתינים עשרות נורדאים, לאיש הכרטיסים המאחר. כרטיסים שנקנו מראש, כדי למנוע בדיוק את המצב הזה, של המתנה מיותרת. מעבר לקיר נשמעים אוהדי יפו, מדקלמים שוב ושוב את שניים וחצי השירים שלהם, בלופ בלתי נגמר. השעה כבר רבע לתחילת המשחק ואנחנו עדיין בחוץ. כשהמשחק כמעט מתחיל מגיע איש הכרטיסים.

אם אני חושב על כך כל העונה הזו היא רצף של כמעטים. כמעט פלייאוף תחתון, עם סכנת ירידה מוחשית. כמעט עלינו. כמעט תיקנו את בית"ר. כמעט הבאנו מלא אוהדים.

כמעט והמשחק נגד יפו נדחה ליום ראשון, הוחזר לשישי, הוקדם, הוזז, שונה. כאילו האחראים על שיבוש הליכי משחק בהתאחדות, במשרדיהם הממוזגים, עם הקפה הפושר והקלסרים העבים העמוסים בחוסר תועלת, באמת חשבו שחצי שעה לכאן או לכאן תשנה משהו. כאילו יש ביכולתם לזרז את השמש לשקוע בים של דמעות, כדי לפנות את הערב למשחק פחות מסכן חיים, לרצים על הדשא ולנמצאים ביציע. רק ז'בו, עם המבט החולמני והבירה הצוננת, מתנפנף קלות. נינוח מתמיד. משקיף עלינו ממרומי הדגל.

כשכמעט התייבשנו, החליטה השמש לעשות טובה ולחזור למסלולה הרגיל. על הדשא היה קצת כדורגל בין הפסקות המים. ואז, דקה שבעים וחמש, כדור חופשי מימין. ברוכיאן. בעיטה. חיבורים. חלום. אופטימיות זעירה, שהתנפצה כעבור דקה והפכה לסיוט אחרי עוד חמש. מהפך. שיט. 

כמעט כל האורות שמסביב למגרש נדלקו. זה כבר לא עזר לנו. היפואים, עם השניים וחצי שירים שלהם, החזירו אותנו לעוד עונה בליגה א', מוקדם מהרצוי, להתכונן לפגרה ארוכה של חשבון נפש.

לא אנתח מקצועית איך, איפה ולמה כשלנו. יש אנשים שעשו ויעשו זאת טוב ממני. אני יוצא מהמשחק בתחושת פספוס ענקית. מה גם שכמעט הגעתי לסיפור מאה. חשבתי להקדיש אותו לעלייה שכבר לא תהיה העונה.

אני מצטרף לתור ארוך של מכוניות, בואכה פקק מעצבן, שמתגלגלות לאיטן חזרה לחיים אמתיים. למזלי מכיר היטב את הסמטאות הצרות. בפנייה ראשונה חותך לקיצור דרך, משאיר את בעיות התנועה מאחור. כעבור דקה וחצי עוצר ליד הבית. מה שכן, לנו כמועדון, אין קיצורי דרך. מסע ארוך עוד לפנינו, וגם אם לעיתים נטעה בפנייה כזו או אחרת, או נתעכב ברמזור אדום (טפי), נמשיך קדימה. חייבים להמשיך ואני אומר זאת בתור אוהד בית"ר, כמעט...

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.