שפעת בקיץ. מה תגידו על זה. לא, אל תגידו, אני יודע היטב בעצמי. בתום לילה נדוד שינה לא חשבתי שאצא מהבית. מהבוקר מנסה לשכנע את קני די ללכת הפעם לבד ולתעד את הנעשה. גם השעה, הלא נוחה, תקועה כמו דלקת בגרון. אבל קני די עקשנית, לא מוכנה לשמוע ומכבה את המיקרופון. אני מבין את הרמז, מטעין את הסוללה ובודק שכרטיס הזיכרון נמצא. קני די מחייכת עם התריס וקורצת בצמצם חצי סגור. את הוויז אין צורך להפעיל. המכונית מכירה את הדרך ואני כמו עגלון מצונן ועייף נותן לסוסה למשוך במעלה ההר.
"ימים קשים אני יודע
אלפי סיבות להתלונן
ואם היה אפשר אחרת
אז מה היית מתקן..."
שר פוליקר ברדיו. לפני מבשרת נסתמת לי אוזן ימין.
" תהיה אתה, תחיה כל רגע
כאילו לא יהיה מחר,
תאהב כאילו לא נפגעת
כאילו כלום אף פעם לא נגמר..."
מול "ברוכים הבאים" הישן והמכוער, שתי האוזניים כבר פקוקות, ממש כמו הכניסה לעיר.
חומי נמצא בדיוק בקצה השני. התנועה איטית. מאוד. אבל בשביל מי שנסע עם נורדיה עד באר שבע, בקעה או אילת, מה זה כבר לחצות את ירושלים כמו צב. באיחור קל של שתיים עשרה דקות, בערך, אני מתמקם ביציע ושולף את קני די. מסדר מה שצריך לסדר. מאפס מה שצריך לאפס. מכוון מה שצריך לכוון. מפקס מה שצריך לפקס. בקיצור, הבנתם את הרעיון.
היציע די שקט. חלק מהאוהדים עוקבים בדריכות על מה שקורה כאן. אחרים תקועים בסלולרים, במה שקורה ביקום מקביל - משחק גורלי בין עירוני אשדוד לכסייפה. הדולפינים חייבים לנצח, או לפחות לא להפסיד, כדי להשאיר אותנו בליגה, בלי כל השטויות של משחקי מבחן.
להגיד שהרחתי גול באוויר אי אפשר כשהאף סתום וגם מעולם לא הבנתי איזה ריח בדיוק יש לזה. מה שכן, ההרגשה טובה. נורדיה תוקפת ואפילו נרשמו כמה בעיטות לשער, מה שדי נדיר במחוזותינו בעונות האחרונות. ואז, בדקה חמש עשרה זה קורה. אשדוד עולים ליתרון. עכשיו הכל עלינו, בערך.
דקה עשרים, הדר לוי מכניס את הראשון. עוד לא הספקתי לומר 'אלעד אברמסון' ודניאל טסאו מעלה לשתיים. נכון לעכשיו זה נראה טוב, במיוחד כשבדקה עשרים ושמונה סולליך מכניס את השלישי. ארבע דקות אחריו תמיר ברזילי מצטרף לחגיגה. את החמישי קובע דסה, בדקה ארבעים ואחת. את המשחק הזה, קרוב לוודאי, ננצח. מקווה שגם חברינו "היקרים והאהובים" מעיר הנמל הדרומית יעשו את מלאכתם.
השמש מתחילה לשקוע. היציע זורק צללים קשים על הדשא, מה שלא עוזר על איזון האור בתמונות. בינתיים מחצית בחומי. מיד אחריה גובזה מצטרף להרכב ולרשימת הכובשים. דקה חמישים וארבע שש אפס לצהובים. זה נחמד, אם כי לא משמח לאור העובדה שכסייפה משווים את התוצאה.
דקה ששים ושמונה, סולליך מעלה את נורדיה לשבע. מצדי אפשר לשרוק לסיום ולהדבק למסכים הקטנים. ציפורניים נכססות. שיערות, למי שנשארו, מלבינות. אחדים מאבדים כמה שנים מהחיים. ואז... פאק, כסייפה עולה ליתרון.
גם השני של גובזה, השמיני של נורדיה, בדקה שמונים ושלוש, שביום רגיל היה מקפיץ את כולם משמחה, לא כל כך מעניין בשלב זה. אם אשדוד לא משווים, לפחות, מסע ההישרדות שלנו ממשיך.
בירידה של הקסטל משתחררים לי סוף סוף הפקקים באוזניים. אני עוצר בארומה בשורש. הקפה סביר. הבורקס עם המרגרינה המוגזמת ואבקת המרק המלוחה, שהוכן אי שם בבוקר, לא משהו בכלל, ממש כמו כל הערב הזה. מקווה שבפעם הבאה נחזור עם טעם טוב יותר מהמשחק, או לפחות מהבורקס והקפה. עד אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה