יום שלישי, 5 ביוני 2018

נורדיה - פעם תשעים וחמש


"אבא, למה מקללים פה?" שואל אותי הקטן.
"ככה זה", אני עונה לו, "יש מקומות שזה נהוג לנבל את הפה."
"אבל לא נעים לשמוע" הוא ממשיך, "ואני אפילו לא מבין את כל המילים."
הוא כבר ילד גדול. לא מזמן חגגנו לו עשר. הוא גם מאוד פיקח ומבין די הרבה. יחד עם זאת יש דברים שאני מנסה להסביר לו. מעגל פה ושם פינות. מתאים את הנאמר לגילו, למרות שהוא הרבה יותר בוגר מבן עשר וחצי ממוצע.
תמיד אשתדל לעשות הכל כדי שלא יפגע. אבל כשאנחנו במקום כזה, מלא אנשים, מכל הסוגים והמינים, מרקעים שונים, בעלי מטענים רגשיים כאלה ואחרים, קשה לבודד את הקטן מהסביבה.
"אבל אבא, למה אנשים חייבים לדבר לא יפה?" הוא ממשיך, שולף אותי מהרהוריי ומנחית לקרקע המציאות. "אי אפשר פשוט לשיר, למחוא כפיים, או סתם להנות מאווירה?"
"תראה" אני מגייס את כל ידיעותיי וניסיוני בנושא, "יש מצבים שמוציאים המון אמוציות וברגעים מסוימים של מתח, לחץ, או אפילו שמחה, עולה סף הרגש מעבר למה שהאדם יכול להכיל. ברגעים כאלה, בעלי יכולת שליטה עצמית נמוכה ומטה, מתקשים לעצור את היוצא להם מהפה." נראה לי שהצלחתי להניח את דעתו.
"אבא" הוא פונה אלי אחרי דקה. "אתה גם מקלל כשיש לך אמוציות?"
"משתדל שלא." האמת, מעבר לתדמית ה'נקיה' שאני מנסה להציג לפניו, אני חייב להודות שלגם לי פה ושם מתחשק לשחרר ברכה עסיסית. "אבל עכשיו בוא נהיה בשקט. אני אוהב את הקטע הבא."
"אני לא רוצה לקלל" הוא לוחש לי כשהחצוצרות מסיימות את תפקידן ומפנות מקום לכלי מיתר.
"אתה לא חייב, חמוד" אני לוחש לו חזרה. "אבל ככה זה בקונצרטים. זה לא משחק כדורגל פה".
בעיקרון זה די מקובל לצעוק לעבר הכנר הראשי, אם לא נכנס בזמן, או לקלריניסט, כשזה מפספס תו אחד או יותר, ברגע הכי קריטי של היצירה. אני גם לא חושב שזה כל כך נורא אם מישהו אומר לטרמבוניסט שאימו מוכרת מזון ואחותו של המציליסט צולעת, או כשמאחלים לזה עם המשולש דברים שאפילו הוורד לא יכול לסבול.
גם לי, בסך הכל, אין בעיה לקלל בקונצרטים, בעיקר לאלה שמגיע לבד. כיף לשחרר אגרסיות סמויות ומודחקות פה ושם, במיוחד ביצירות של בטהובן או ויואלדי.
"אני לא נהנה" אומר לי הקטן, אחרי שנחלשו מעט קריאות הבוז שנשלחו לעבר המנצח המיוזע, העושה ככל יכולתו לחבר בין הנגנים, ללא הצלחה יתרה. הקהל לא פראייר. מיד מזהה שיש הבעיה. חלק מיושבי היציע העליון הופכים למנצחים בעצמם ומעיפים הצעות קונקרטיות לאוויר האולם. אחרים מאמצים פוזה של מבקרי תרבות.
"אבא, בוא נלך" הוא מבקש בהפסקה.
"טוב, אבל בפעם הבאה אם לא תרצה לשמוע קללות אתה בא איתי למשחק כדורגל, בעיקר של נורדיה..."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה