יום שני, 12 באוגוסט 2019

נורדיה – פעם תשעים ושבע

נחלת בנימין, יום כיף, עם המשפחה. או עמק הארזים, משחק אימון חסר חשיבות נגד אשדוד, עם משפחת נורדיה.
לחות מעיקה, חום לא הגיוני, למות. או רוח בוקר קרירה, הגולשת ממדרונות ההר הישר למשטח הירוק, תענוג.
שעה וחצי של חיפוש חניה בסמטאות העיר הדחוסה. או נסיעה נעימה במזגן, מוזיקה טובה ועצירה לקפה בשורש.
לא קשה לנחש שבחרתי להישאר במישור החוף. אבל מה שהיטה את הכף בסופו של דבר לטובת המשחק היה הזיכרון מהמפגש הקודם נגד האדומים מהנמל. רציתי לבדוק אם האיום של כמה מאוהדיהם סמוקיי הלחיים מעצבים, המזיעים משנאה, המקללים מתסכול, היורקים, הנוטפי רוע ומשפריצי הברכות, ממשיך לרחף באוויר וחייה של קני די שלי, מצלמתי הנאמנה, שתיעדה אותם באומץ רב ברגעי השפל, עדיין בסכנה קיומית. בעיקר מצד ההוא, עם המבט המפחיד, תנועות ידיים תואמות וסימנים ברורים של איבוד שליטה, על גבול האפילפסיה.
היציע הצהוב נראה כמו פגישת מחזור שנייה, עם אווירת תחילת עונה בליגה ג'.
גם המשחק הזכיר את המחוזות ההם. אם כי הדקות הראשונות בהם הנעת כדור סבירה, כמה מהלכים לא רעים, המראים על פוטנציאל לא ממומש בינתיים, נותנים תקווה להמשך. היתה גם קורה, שעד סגירת סיפור זה, עדיין רועדת ופנדל אחד, שאבי, כפול שבע ויוסף כפול שמונה, ירה לעבר הקוצים, למקום שם שרפה מסתורית כילתה את רובם לפני כמה שבועות. בהמשך, כל העניין לא נראה ממש כמו משהו ששווה לדבר עליו במושגים של משחק. גם העובדה שלא הכרתי כמעט אף אחד מכוחותינו שעל הדשא, גרמה לי לתחושת זרות קלה מכיוונם.
אני לא שווידלר. לקח לי עונה שלמה כמעט להכיר את הסגל הקודם, עכשיו יקח לי עוד אחת ללמוד את השמות החדשים, ויותר מזה, להתאימם לפרצופים.
לאחר שמיציתי את מה שלשמו באנו - כדורגל, שמתי את נפשי בכפי ויצאתי למחוזות האדומים. אך מה רבה היתה אכזבתי, כשאיש מחברי המתועדים מאירועי המפגש ההוא, לא זוהה. תמונות של לפני ואחרי לא יהיו. אמתין לסגירת מעגל בפעם הבאה שתבוא עלינו לטובה. בטוח שזה יהיה שונה. יהיו אמוציות, התגרויות, הקנטות, שירים עם קללות, מצדם כמובן. ועד שתגובש אצלנו סופית מדיניות הקללות, אני חוזר למישור החם, הלח, המזיע והמזוויעה, לרוקן את כרטיס הזיכרון של המצלמה ולהטעין את הסוללה, לקראת המפגש הבא עם האדומים או הצהובים או הלבנים, או כל צבע אחר, רק שתמות כבר הפגרה ושתהיה לנו אחלה עונה.
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.


x

יום שני, 21 בינואר 2019

נורדיה – פעם תשעים ושש

הוא היה בית"רי רציני, כזה שיוצא מהבית בקור מקפיא. לגופו קפוצ'ון צהוב עם ציור של מנורה על הגב וכיתוב שחור וגדול – בית"ר ירושלים. דרומית לזה מכנס קצר, ובקצה הלא רחוק (האיש לא היה מתקבל לקבוצת כדורסל חובבנית) על כפות רגליו החצי יחפות, כפכפים בשלב מתקדם של התפוררות.
היה זה מפגש מקרי, שלא היה מתאפשר, אלמלא חנתה מכוניתי בסמוך למזדה שלו, או ההונדה, או הקאיה, או סוג אחר מתוצרת המזרח הרחוק, בלי סמל זיהוי וצבועה בלבן דהוי, שהיה פעם מבריק.
התנהגותו המוזרה, לחוצה משהו, שפוזרה לכל עובר ושב, העידה על מצוקה, שלא זכתה למענה. אולי היה זה מראהו הסטיגמטי, או העובדה שכל סיפורינו מתרחש בואך סניף מבודד של ארומה, אי שם ברחוב אזוטרי, כשחלק ניכר מיושבי המקום עסוק בפירוק קרואסון ישן. מאפה יבש שחומם מעל הנדרש, כדי להסתיר את פג תוקפו. החלק השני של האנשים טמן את ראשו בעיתון סוף השבוע החינמי, כך שבהחלט ניתן היה להבין למה אף אחד לא מיהר לעזור למסכן.
סיימתי את ההזמנה, לקחתי את קני די שלי ויצאתי מהסניף שמח וטוב לבב, בצעדי מחול קלילים, כשבין צעד תימני אחד למשנהו, אני מתכנן את המסלול המהיר, עליו אמליץ לוויז, כדי שיקח אותי לקריית גת.  
"תגיד, יש'ך כבלים?" פנה אלי הקפוצ'ון, בזמן שהתרווחתי במושב, כיוונתי את החימום והתכוונתי לצאת לדרך.
"כן" עניתי מיד. רוח של נתינה עטפה אותי. מוכן להקריב דקות יקרות, למען עזרה לזולת, למען מקום טוב יותר לחיות בו.  
בעצם, לרגע זה חיכיתי כל חיי, או לפחות מאז שאני בנורדיה. יותר נכון מאז שהבנתי שמטרת המועדון היא תיקון קבוצת האם. אומנם פרשתי מבעלות על הקבוצה, אבל כשיש הזדמנות לתקן עולם, מי אני שאסרב.
פתחתי את תא המטען. הזזתי את פק"ל נורדיה לשעת חרום - קופסת הקרטון גדולה ששוכנת שם דרך קבע, בתוכה צעיפים, חולצות, כובעים ועוד אביזרים תואמי צבע ויעוד, ושלפתי את הכבלים.
"אהה, אתה מאלה..." אמר הקפוצ'ון והצביע על המטריה השחורה, עליה סמלה של נורדיה.
"אני מאלה" עניתי וחיברתי את מקור החיים החשמלי שלי למצברו הריק. תוך שניה ניעור מנועו, השתעל קצרות וחזר לשגרה.
תוך ניתוק הכבלים והיחסים הדיפלומטים בינינו, התפתח דיון די מעמיק יש לומר. לא לקח יותר מדי אמפר כדי שהנ"ל יבין שאני לא בוגד, נוטש, שמאלני, חבר של שאנן ועוד טרמינולוגיות שגורות בין טוקבקיסטים משועממים, או יושבי המזרחי, שהוא נמנה עליהם, כיוון שעד נורדיה לא אהדתי אף קבוצה באופן כללי ולא את בית"ר ירושלים באופן פרטי. מאותו רגע גלש הדיון כמו על ים רגוע, נטול גלים ובלי סכנת צונאמי מתקרבת. דיברנו על חוגג, טדי, קלינגר ושוב על חוגג. ניתחנו את העזיבה של ערן לוי, את התפקיד של אוחנה ואת ההשקעה של חוגג. סקרנו את האכזבות, הציפיות והתכניות של חוגג. לבסוף נפרדנו לשלום. כיף מהיר, מילות ברכה, סיכום האירוע והבטחה שכנראה לא נפגש שוב.
למשחק בקרייה נגד גת המקומית כמובן שאיחרתי. אבל מה זה להפסיד עשרים דקות שלא קרה בהן דבר, לעומת אזרחות טובה, עזרה לנזקק ודחיפה להמשך הנעת תהליכים חיוביים בבית"ר ירושלים.
על המשחק עצמו אין הרבה מה לספר. לכן לא אעשה זאת. רק אזכיר שחזרתי עם קצת ויטמין די בגוף ודי הרבה תמונות שסיפקה לי קני די שלי. מה שכן, אם בזמן הקרוב תבחינו תהליכים חיוביים כלשהם בבית"ר ההיא, שזוכים לדחיפה קדימה, תדעו מי 'התניע' את התהליך מחדש...

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

יום שלישי, 5 ביוני 2018

נורדיה - פעם תשעים וחמש


"אבא, למה מקללים פה?" שואל אותי הקטן.
"ככה זה", אני עונה לו, "יש מקומות שזה נהוג לנבל את הפה."
"אבל לא נעים לשמוע" הוא ממשיך, "ואני אפילו לא מבין את כל המילים."
הוא כבר ילד גדול. לא מזמן חגגנו לו עשר. הוא גם מאוד פיקח ומבין די הרבה. יחד עם זאת יש דברים שאני מנסה להסביר לו. מעגל פה ושם פינות. מתאים את הנאמר לגילו, למרות שהוא הרבה יותר בוגר מבן עשר וחצי ממוצע.
תמיד אשתדל לעשות הכל כדי שלא יפגע. אבל כשאנחנו במקום כזה, מלא אנשים, מכל הסוגים והמינים, מרקעים שונים, בעלי מטענים רגשיים כאלה ואחרים, קשה לבודד את הקטן מהסביבה.
"אבל אבא, למה אנשים חייבים לדבר לא יפה?" הוא ממשיך, שולף אותי מהרהוריי ומנחית לקרקע המציאות. "אי אפשר פשוט לשיר, למחוא כפיים, או סתם להנות מאווירה?"
"תראה" אני מגייס את כל ידיעותיי וניסיוני בנושא, "יש מצבים שמוציאים המון אמוציות וברגעים מסוימים של מתח, לחץ, או אפילו שמחה, עולה סף הרגש מעבר למה שהאדם יכול להכיל. ברגעים כאלה, בעלי יכולת שליטה עצמית נמוכה ומטה, מתקשים לעצור את היוצא להם מהפה." נראה לי שהצלחתי להניח את דעתו.
"אבא" הוא פונה אלי אחרי דקה. "אתה גם מקלל כשיש לך אמוציות?"
"משתדל שלא." האמת, מעבר לתדמית ה'נקיה' שאני מנסה להציג לפניו, אני חייב להודות שלגם לי פה ושם מתחשק לשחרר ברכה עסיסית. "אבל עכשיו בוא נהיה בשקט. אני אוהב את הקטע הבא."
"אני לא רוצה לקלל" הוא לוחש לי כשהחצוצרות מסיימות את תפקידן ומפנות מקום לכלי מיתר.
"אתה לא חייב, חמוד" אני לוחש לו חזרה. "אבל ככה זה בקונצרטים. זה לא משחק כדורגל פה".
בעיקרון זה די מקובל לצעוק לעבר הכנר הראשי, אם לא נכנס בזמן, או לקלריניסט, כשזה מפספס תו אחד או יותר, ברגע הכי קריטי של היצירה. אני גם לא חושב שזה כל כך נורא אם מישהו אומר לטרמבוניסט שאימו מוכרת מזון ואחותו של המציליסט צולעת, או כשמאחלים לזה עם המשולש דברים שאפילו הוורד לא יכול לסבול.
גם לי, בסך הכל, אין בעיה לקלל בקונצרטים, בעיקר לאלה שמגיע לבד. כיף לשחרר אגרסיות סמויות ומודחקות פה ושם, במיוחד ביצירות של בטהובן או ויואלדי.
"אני לא נהנה" אומר לי הקטן, אחרי שנחלשו מעט קריאות הבוז שנשלחו לעבר המנצח המיוזע, העושה ככל יכולתו לחבר בין הנגנים, ללא הצלחה יתרה. הקהל לא פראייר. מיד מזהה שיש הבעיה. חלק מיושבי היציע העליון הופכים למנצחים בעצמם ומעיפים הצעות קונקרטיות לאוויר האולם. אחרים מאמצים פוזה של מבקרי תרבות.
"אבא, בוא נלך" הוא מבקש בהפסקה.
"טוב, אבל בפעם הבאה אם לא תרצה לשמוע קללות אתה בא איתי למשחק כדורגל, בעיקר של נורדיה..."

נורדיה - פעם תשעים וארבע


זהו, נגמרה העונה. ואיזו עונה זו היתה. מה לא היה בה. שמחה, עצב, עליות, מורדות. כמה מרגש, מאכזב, מתסכל, מותח. כמה רגעים יפים ומתוקים, לצד כל המלוח. היו שיאים מטורפים, או כישלונות צורבים. הכרנו מלא פרצופים חדשים. ידענו פרידות כואבות מאנשים יקרים. ממש רכבת הרים אמוציונלית אחת גדולה. ואז פתאום נגמר, משאיר טעם של עוד. אבל אין מה לעשות, ועד שתתחיל עונה חדשה של בייקאוף, אקח כמה דקות לדבר על נורדיה, העונה המטורפת שעברנו ובעיקר על המשחק האחרון נגד יפו, במגרשה, הורס התקווה שבשכונה.  
השמש עמדה מעל האופק. מסרבת לעזוב את גבעון ולשקוע בים של איילון. תקועה וצורבת כמו שרק שמש עקשנית יודעת להיות. לא מבשרת על חיים קלים שהולכים להיות בשעות הקרובות.  
בתוך מתקן ישן ומתפורר של השכונה, המתכוננת לסופ"ש מסורתי, שוכן מגרש כדורגל. מתקן שידע זמנים טובים. מחוצה לו, ממתינים עשרות נורדאים, לאיש הכרטיסים המאחר. כרטיסים שנקנו מראש, כדי למנוע בדיוק את המצב הזה, של המתנה מיותרת. מעבר לקיר נשמעים אוהדי יפו, מדקלמים שוב ושוב את שניים וחצי השירים שלהם, בלופ בלתי נגמר. השעה כבר רבע לתחילת המשחק ואנחנו עדיין בחוץ. כשהמשחק כמעט מתחיל מגיע איש הכרטיסים.
אם אני חושב על כך כל העונה הזו היא רצף של כמעטים. כמעט פלייאוף תחתון, עם סכנת ירידה מוחשית. כמעט עלינו. כמעט תיקנו את בית"ר. כמעט הבאנו מלא אוהדים.
כמעט והמשחק נגד יפו נדחה ליום ראשון, הוחזר לשישי, הוקדם, הוזז, שונה. כאילו האחראים על שיבוש הליכי משחק בהתאחדות, במשרדיהם הממוזגים, עם הקפה הפושר והקלסרים העבים העמוסים בחוסר תועלת, באמת חשבו שחצי שעה לכאן או לכאן תשנה משהו. כאילו יש ביכולתם לזרז את השמש לשקוע בים של דמעות, כדי לפנות את הערב למשחק פחות מסכן חיים, לרצים על הדשא ולנמצאים ביציע. רק ז'בו, עם המבט החולמני והבירה הצוננת, מתנפנף קלות. נינוח מתמיד. משקיף עלינו ממרומי הדגל.
כשכמעט התייבשנו, החליטה השמש לעשות טובה ולחזור למסלולה הרגיל. על הדשא היה קצת כדורגל בין הפסקות המים. ואז, דקה שבעים וחמש, כדור חופשי מימין. ברוכיאן. בעיטה. חיבורים. חלום. אופטימיות זעירה, שהתנפצה כעבור דקה והפכה לסיוט אחרי עוד חמש. מהפך. שיט. 
כמעט כל האורות שמסביב למגרש נדלקו. זה כבר לא עזר לנו. היפואים, עם השניים וחצי שירים שלהם, החזירו אותנו לעוד עונה בליגה א', מוקדם מהרצוי, להתכונן לפגרה ארוכה של חשבון נפש.
לא אנתח מקצועית איך, איפה ולמה כשלנו. יש אנשים שעשו ויעשו זאת טוב ממני. אני יוצא מהמשחק בתחושת פספוס ענקית. מה גם שכמעט הגעתי לסיפור מאה. חשבתי להקדיש אותו לעלייה שכבר לא תהיה העונה.
אני מצטרף לתור ארוך של מכוניות, בואכה פקק מעצבן, שמתגלגלות לאיטן חזרה לחיים אמתיים. למזלי מכיר היטב את הסמטאות הצרות. בפנייה ראשונה חותך לקיצור דרך, משאיר את בעיות התנועה מאחור. כעבור דקה וחצי עוצר ליד הבית. מה שכן, לנו כמועדון, אין קיצורי דרך. מסע ארוך עוד לפנינו, וגם אם לעיתים נטעה בפנייה כזו או אחרת, או נתעכב ברמזור אדום (טפי), נמשיך קדימה. חייבים להמשיך ואני אומר זאת בתור אוהד בית"ר, כמעט...

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.



נורדיה - פעם תשעים ושלוש



ככל שמתקרבים לקריית גת נהיה אביך ומגעיל יותר ויותר, גם מזג האוויר.
"המשך ישר. בכיכר, ביציאה השנייה, פנה ימינה" אומר לי הוויז ומוסיף "אבל אתה לא חייב לעצור כאן, אתה יודע, נכון?"
"יודע" אני אומר לו ובכל זאת בכיכר, ביציאה השנייה, פונה ימינה. אחרי שעננת האבק בניון המפואר מתפזרת, ואני מצליח לסלק את גרגר החול שכנס לי לעין, נגלה מולי המגרש המקומי. זה אותו מתקן ששיחקנו בו קיץ אחד לוהט של פגרה וחום בלתי נסבלים, אי שם בשלהי האופוריה. טרם ידענו את טעמה של ליגה אמיתית. מה שכן, לאותו משחק מיוזע וחסר חשיבות, הגיעו מספר גדול יותר של אוהדים ממה שהיום.
שני סדרנים, עייפים ותשושים, עושים את עצמם כאילו בודקים את הנכנסים, אבל בעצם נותנים להעביר כל דבר, רק שיעזבו אותם בשקט. כעס סמוי ומצטבר, עלול יום אחד להתפרץ אצלם כאולקוס או תסמונת מעי רגיז והכל בגלל שנאלצו לבזבז את זמנם על משהו שאין להם כל קשר אליו. אבל לנו כן יש קשר. המשחק היום יכול להיות אירוע מכונן. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המועדון יש לנו אפשרות להתברג בפלייאוף עליון של ליגה א' דרום. מהתחתון כנראה כבר ניצלנו. לי לא ברור מה כל כך רע בפלייאוף אמצעי, במצבינו הנוכחי. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
את פני הבאים מקבל יציע ישן מבטון מזוין, עליו שורות של מושבי פלסטיק מתפוררים ודהויים, שאפילו מפעל המיחזור האזורי מסרב לקבלם. המושבים משתלבים היטב בכיעור הכללי של מה שאמור לארח משחקים בליגה א'.
למוד ניסיון אני מצויד במטרייה, לאלתור מסתור ארעי משמש קופחת ואוהדים מקומיים, שמראש באו לקלל, יותר מאשר לעודד את קבוצתם. בצד שלנו כמה עשרות משוגעים בצהוב - שחור ועוד וריאציות שמזכירות את צבעי המועדון. מושג 'אוהד שרוף' מקבל כאן משמעות נוספת מעבר לקלישאה הרגילה.
המשחק מתחיל עם שריקת הפתיחה. גם הכדור הוא עגול. כדורגל משחקים תשעים דקות ובניגוד למה שאומרים - לדרבי אין חוקים משלו, בחיי, בעצמי בדקתי. חוץ מזה, מה שקורה על הדשא לא דומה לכלום. הדבר המעניין ביותר במחצית הראשונה הגיע אחרי עשרים וחמש דקות בערך – הפסקת מים. העידוד בהתאם, סביר פלוס. לעיתים מינוס. מדי פעם עם נעלם אחד או יותר, בעיקר כשהקבוע בחזקת אין, הופך לשירים לא קשורים למציאות. אבל סבבה. מה כבר אפשר לדרוש מקבוצה שעוברת זעזועים, כפי שידענו בתקופה אחרונה.
מישהו רמז על שלושים ושבע מעלות בצל. אחרי עשרים וושבע הפסקתי לספור. אולי חוסר מודעות לעניין תקל עלי מעט. בכל מקרה כדי שהחום לא ימיס לי סופית את שארית התאים במוח, שעדיין מתפקדים, אני מחליט שהגיע הזמן להתאמן על קני די (קיצור של קנון D200), המצלמה החדשה שלי. למרות שהאובך מפזר לא רע את האור, הצבעים די דהויים. אבל שיהיה. לפחות ככה אעביר את הסיוט.
גם על הדשא מעבירים את הזמן בבטלה. רצים בלי כיוון, כאילו שחקני שתי הקבוצות קיבלו מכת שמש והכדור היחיד שהם צריכים זה נגד כאב ראש. כאילו היו מעדיפים להתרכז בניקיונות לפסח, רק לא להופיע למשחק היום. אם לא הצהוב – שחור של נורדיה והלבן – לבן של הגתים, אין הבדלים בין הקבוצות.
בינתיים, עד שיקרה משהו מעניין, וכדי ליצור אשליה שהגיעו הרבה אוהדים, אני דואג לצלם פריימים סגורים ובעיקר תקריבים, שיראה כאילו היציע שלנו מלא. כאן המקום לבקש מכם לא לספר על כך לאלה שלא היו במשחק.
דרך עינית המצלמה אני מבחין במספר לא מבוטל של מקומיים, שוחרי ריב ומדון, שהתערבבו בינינו. מסננים פה ושם ברכה עסיסית, בסגנון שכבר שמענו לא פעם בעבר. מבטיחים לבוא חשבון עם מי שנטש 'בית' ולא נשאר להילחם נגד גזענות ואלימות, מבפנים.
יש מתח באוויר אבל השקט היחסי נשמר עד סוף המחצית הראשונה. בהפסקה אני יורד למזנון - שולחן לבן מתקפל ומטונף, עמוס פריטים לא מזוהים ומתקן חשמלי, עליו מונחות בחצי עלפון, שורות של נקניקיות נטולות חשק. משוועות לפה רעב ולא בררן לאיכות וטיב המזון, שיחסל אותן וישים קץ לסבלן. אני מחליט להישאר רעב אבל בחיים. מה גם שבכלל לא בטוח שהמתקן החשמלי מחובר למקור מתח וחום השמש הוא שצולה את הנקניקיות...
המחצית השנייה יצאה לדרך עם שינויים קלים של כלום והרבה שום דבר. אותו הסתם כמו לפני כן. בשלב זה יש כבר די הרבה מקומיים בצד היציע שלנו. יוצרים נקודות חיכוך, שעלולות להפעיל תגובת שרשרת בבוא הטריגר הנכון. ואחד כזה מגיע עם האדום של אסף גובזה.
במצבים כאלה בדיוק נמדד כוחנו. איש מהנורדאים לא נופל לפרובוקציות, מה שמוציא לשטופי הזעם את החשק לריב והם מוחזרים למרחב מחייה שהוקצע להם, מעבר לגדר. כלואים בזעמם הלא ממומש, כששני השומרים האמיצים מתחילת הסיפור, מפרידים בגופם בין המחנות. מאותו רגע ועד לשריקת הסיום מסתכמות פעולותיהם בקללות חלשות, שלא מזיזות לאיש מאיתנו.
סוף סוף, אחרי שנים של תוספת זמן, תם הסיוט. בהחלט מיותר. היה אפשר לחתום על תיקו מראש ולחסוך מכולם זמן יקר. בדרך למכונית אחד המקומיים עוד מסנן משהו לעבר היוצאים. חשבתי להנציח אותו בפריים לא מחמיא. מצד שני לא בא לי לחשוף את קני די החדשה והצעירה שלי לזבל כזה.
"בוא נעוף מכאן. בכיכר המשך ישר" מודיע לי הוויז ובקולו נשמעת הקלה מסוימת. אני מדליק את הרדיו על בינוני ואת המזגן על פול.
"מה שתגיד, אבל בשלישי הקרוב כנראה שניסע לחומי."
"מה קרה שהמשחק באמצע שבוע?"
"פסח."
"אהה. אגב, בעוד מאתיים מטרים הצמד לשמאל, אם אתה לא רוצה להיתקע בקריית..."

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.



יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

נורדיה – פעם תשעים ושתיים

"איזה קור" אומר אחד מחמשת הלא מוכרים, הצועדים מאחורי. "עזוב קור. חניה נורמלית אין פה" עונה לו לא מוכר שני. כל היתר מסכימים בשתיקה. חוץ מבעל הקסקט שמוסיף "ק#%@+&מאט עליהם. מה זה בכלל החור המ%*+$@# הזה?" ברור לי שהפוסעים בסך לא משלנו. מעבר לדיבור הזר אין עליהם כל סממן נורדאי. רק הכיוון הכללי אליו פנו - לחומי, מחשיד אותם בשייכות להוד השרון.  
'יום הזעם' זעקו הכותרות. 'כוננות בירושלים' הוסיפו במהדורות החדשות וראיינו כל מי שאי פעם היה קשור לסכסוך האזורי. אבל וואלה, כלום. הכל שקט. פסטורלי. אפילו מזג אוויר לא רע, יחסית לתקופה זו של השנה בירושלים. צריכים רק ניצחון קטן ואפשר יהיה להעביר סופ"ש נוסף בכיף.
כך באמת היה. אווירה נחמדה. מלא אוהדים בצהוב. שירה. תוף. כדורגל סביר, של שתי הקבוצות, עם יתרון קל לשלנו. תענוג. כל זה נמשך בערך עד לדקה שבע עשרה, כשללא סיבה הגיונית ונראית לעין אותו בעל הקסקט מהפיסקה הראשונה, פתח בדקלום משפטי מחץ שהתחילו ב'יא...' המשיכו ב'אימ אימש'ך...' והסתיימו באיחולי מחלות סופניות לשלושת השופטים, בעיקר לראשי מביניהם.
כיוון שיש ילדים ביציע אני מצנזר מעט מהפנינים של האיש מההוד, ומסנן, עד כמה שניתן בלי לפגוע בעלילה, את התוכן העשיר והציורי של דבריו.
"שופט! שופפפפט!!!" קורא הקסקטן מהשרון "שופטטטט! יא@#+&#". אחרי שהבין שהנ"ל לא עובד אצלו, או חייב לו משהו ולכן אין סיכוי שיעצור את המשחק כדי לגשת אליו לבירור רצונו, החל לקלל בלי הפסקה ובקצב קבוע, עם פיקים חדים מדי פעם, בסנכרון מלא לנעשה על הדשא.
ראבק, שישב כבר בשקט ויתן לעבוד. אני מנסה לספר כאן סיפור. גם ככה כבר קשה לייצר תוכן כל שבוע. עכשיו הוא מבלבל ומנתק אותי מהעלילה שאני מנסה לבנות. אני שוקל לגשת אליו ולבקש בנימוס, כיאה לאוהד של קבוצה שוחרת שלום, שיסתום כבר את הג'ורה המטונפת שלו. אבל הוא קופץ. רוקע ברגליו. רושף, נושף, מנפנף בגפיו ומקשקש בזנבו. "יא@#*&% יא*%$ # בן^=&" מסנן בין מלתעותיו, אפילו שעל הדשא אין חדש. האורחים באו להסתגר ולנסות לעקוץ. הנורדאים באו לתקוף ולנסות לנצח, אם כי בשלב זה התכנון לא כל כך עובד.
למעשה כל האי נעימות הזו היתה יכולה להימנע ממני, לו רק הייתי מתמקם סמוך לגוש הצהוב, ולא שתי שורות מתחת למוקד הרעש. רציתי לתת לאוזן הכואבת מעט שקט, לכן בחרתי לשבת בצד השמאלי של היציע, זה של חמשת אוהדי ההוד. במקום זאת אני סופג פגיעה ישירה בעצב השמע. מזל שיש לי צמר גפן. אני דוחף כמה חתיכות עמוק לתוך האוזניים. אבל קולו משדר בתדרים חודרי גולגולת, ישירות למוח. אין מנוס. אין מפלט. יש דילמה. האם לעבור חזרה לצד שלנו ולהסתכן בחירשות זמנית, או לקחת סיכון, להישאר במקומי ולקוות שבשלב כלשהו במהרה בימינו יירגע האיש. ליתר בטחון מוכנס עוד צמר גפן, עובר את עור התוף ומרפד לי את השבלול.
כשאני אטום כמעט לגמרי לרעשי רקע יש לי זמן לבדוק מה קורה על המגרש. שזה לא הרבה. ביציע של נורדיה יותר מעניין. חומי מתאים למידותינו. העידוד והשירים נשמעים היטב גם בשכונות שעל הרכס, הצופות על הנעשה במגרש.
"מי המציא את המילה אהבה..." עולה מימיני.
"שופט יא ב&%$#@ יא %&%* #$@ שלך" מנסה הנזק הסביבתי לפגוע בהרמוניה. נראה כאילו יש לו מכסת קללות למלא לפני כניסת השבת.
"שהיא שורפת ל..." ממשיך הגוש בהתמדה, כיאה לאוהדים שרופים שלא מזיז להם הפרעות כאלה ואחרות. לי זה מפריע. אני מכניס עוד צמר גפן לאוזניים ונראה כמו בובת בד מרופטת שהמילוי שלה נוזל החוצה מצידי הראש.
"@#%&$+#&. "יא שופט, יא מ#%$^@#^* בן @%$# "אימש'ך #%$^@ יא בן#^*!@%$ חרא." ככה זה נמשך כמעט עד שהשופט מכניס את המשרוקית לפה לסיים את המחצית, אך לא לפני שהכבאי התורן שלנו מעלה כדור לרחבת האורחים, מוצא את ראשו של גובזה, וזה מוציא את המשחק להפסקה, עם יתרון שברירי לנורדיה.
"#%$^#*!@%$ איזה אפסים!!!" מסכם המקלל את המחצית הראשונה ואת יכולת קבוצתו והולך לעשן בפינה. סוף סוף קצת שקט.
"#%$^#*!@%$ איזה אפסים!!!" הוא ממשיך את הברכות בדיוק מאותה נקודה בה עצר, עם חידוש המשחק. הפעם מופנים דבריו בעיקר לשחקני קבוצתו ומאמנם. בין הצעקות אני מצליח להבין שהוא קרוב משפחה ממדרגה ראשונה של אחד השחקנים שמחממם את הספסל. מכאן נובע יחסו האמביוולנטי למועדון.
בדקה שישים ושש בעיטה חופשית לטובת האורחים. בן אור רואה חושך ואת הכדור נוחת ברשת. שוויון. האם זה קורה לנו שוב? האם יעצר רצף ההצלחות? האם המקלל הפך את עורו והחל לעודד? לגבי שתי השאלות הראשונות אין לי עדיין תשובה. השלישית מסתמנת כחיובית. מיסטר הייד מפנה מקום לד"ר ג'יקל.
אני משחרר את הצמר גפן מהאוזניים, שלא ידבק לי להיפותלמוס, אבל נאלץ להחזירו מהר. הדו קוטבי מהשרון חזר לאישיותו הבעייתית, שמגיעה לשיא שלילי בדקה שבעים ושתיים, כשזדה מעביר כדור לליאור היילה שמקרוב מעלה את היתרון לשתיים אפס לטובים. לאלה שמגיע להם. למעודדים. ללא מקללים. וכדי שההודשרוני וקבוצתו יאכלו את הלב, בדקה לתשעים, גובזה נוגח את השלישי.
"תגיד", פונה אלי המטריד בחניה המאולתרת, "איך אני יוצא מהמקום המ@#% הזה?"
"סע ימינה, שמאלה, בכיכר תמשיך ישר וברמזור (רציתי לומר לו ימינה, לאחד הכפרים הסמוכים, שם שורר הזעם האמיתי) שמאלה לכיוון ירושלים" אני אומר בסוף.
"@#% *&^*$#" הוא מסנן ונכנס לרכבו.
"#% *&+^(@ גם לך" אני מחזיר לו בחיוך, ומוסיף "שבת שלום"

אז עד שישי הבא שנבוא ל#@&+%" את חולון, אני אומר לכם יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

יום שני, 4 בדצמבר 2017

נורדיה - פעם תשעים ואחת

מזוודה אחת, בגדים ונעליים. ספר ודפי כתיבה. שתי תמונות מתוך אלבום, אחת ילדה צוחקת, בשנייה היא עצובה. אני נוסע בעקבות האהבה. נוסע בעקבות האהבה. נו, טוב, לא כזה דרמטי, אבל מה אכפת לי להתחיל ככה את הסיפור השבוע. 

"ושוב נצאה אל הדרך, יד ביד לדרך..." שר לי הוויז, אחרי ששבוע שלם, מאז חומי, שלא השתמשתי בו. "ועד לשערי רחובות בוודאי נגיע, עוד עשרים דקות, אם לא עכשיו.." מאלתר בקול מתכתי. אני בודק מסלולים ומחליף לקצר יותר. הוא לא מאפשר, "וגם אם ארוכה הדרך, ורבה הדרך, נעבור בה יחדיו..."

בפרדס ליד השוקת, על גבעת כורכר, מחנה את המכונית. אשכוליות תלויות עדיין, בין רחובות לשעריים ואני כמותה. עוד אני פוסע לחפש אחריה, אהבת חיי. ואני יודע שנורדיה העונה לא איי איי איי. 
כן, כן, כן, עבר שבוע קצת מתוח, חשש מה שהמגמה החיובית מהמשחקים האחרונים, זה משהו חולף. הועד אישר, אמר בטוח. חייבים ניצוח. רק בעיטה קטנה לרשת של שעריים וזה יסתדר. יש כרטיסים מחירי סוף העונה. ארבעים שקלים ואפילו אין סככה, אפילו אין סככה, לי ולמה שמה. 
כאן אין ריח ים ורוח סתיו. כאן באוויר ניחוח מיץ תפוחי זהב, סגריר מגעיל חמוץ כזה, מקשה לנשום, לוחץ על החזה. דצמבר כבר נכנס אבל השמש, שמש באה בימים. עדיין יש חלום אחד שלא חולמים. יש גם מקום אליו לא הולכים לבד, אחד אחד. כי בסוף שבוע, באופן קבוע, החברה נפגשים. זה כלל ידוע, יש מצב רוח, ביום המשחקים. אז לקחתי צעיף שלא יהיה לי קר, כסף כיס, גביש סוכר. אם יהיו קשים הרגעים אזכר בליגה ג' לפעמים. ואם זה עוד מסע נואש אל היציע, אל המגרש. במסילת העיר הישנה, שווידלר עם הכרטיסים מחכה בכניסה. אני לא מביט סביב, לא מקשיב. איש חולם אני וכך היה תמיד. אבל מכיר כבר, מכיר כבר את דרכי, הדרך אל שער הנכנסים.
זו סוף עונת התפוזים בשעריים. ובמגרש מחנק מריח הדרים. וביוב ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. אני עוצר את הנשימה לפרקי זמן ארוכים. לא, אנ'לא בוכה זה רק נדמה לך. מערכת האוורור של הסינוסים שלי קרסה. אני מצליח לסנן מעט אוויר ולהישאר בהכרה. חלקית, אבל עדיין הכרה. האזור כולו מסריח, מנס ציונה ועד רפיח, מה שלא תעשה, בעננה של ג'יפה תתכסה. היציע שבור, בצבע תכלת, ואני רוצה לרדת, אבל הראש כבר מסוחרר ואם באתי אני נשאר. כי כולנו, כן כולנו. כולנו רקמה אנושית אחת צהובה. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו לצד כדי לעשן, להשתין או לדבר עם מן דהוא, משהו מת בנו. 
אנחנו הגענו לכאן כדי לנצח, לא עברנו הכל כדי להפסיד. לא נקבור את הראש בדשא, לא נמעד ולא ניפול, אולי רק כדי למשוך קצת זמן ולעצבן את המקומיים. כי יחד, לב אל לב. מתחיל המשחק ונראה ת'אור שבשמיים. יחד לב אל לב, נפתח בתקווה לניצחון. איך שהלב נפתח, חובק את העולם ובקריאה גדולה, נשיר לנורדיה. אימרו הכל אפשר, זה לא מאוחר, גובזה יש אחד וגם היילה ואחריהם כל השאר. 
השאלה היא מי ישתול, ישתול גול ברחובות? גובזה החלוץ ישתול גול ברחובות. בשלב זה אוהדי שעריים עוברים מעידוד לקללות נגד כל מה שזז, שזה בעיקר שחקני נורדיה והשופט. בעיקר נגד גובזה והיילו. אבל האחים כהי העור שבאו מקריית מלאכי, הביאו איתם מסורת מופלאה ועתיקה. הבנים האובדים, אחרי תלאות ביפו גילו לאט לאט את נורדיה המופלאה. הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות, ואני בעיניהם ראיתי את בן אור, מי יידע אם אברמסון לא יהפוך גם הוא לשחור...
נכון, עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים. אבל היום עת לחייך לשמוח גם לדמוע, כי אחרי משחק כזה מה יפים, יפים הם החיים. עכשיו אני חוזר בדרך הכורכר, בפיתולי אותו מסלול מוכר ושוב נדמה שזה אותו צרצר שר, שר מתחת שיח הצבר. שני השומרים בשער הקדמי מזמן חתכו והלכו לאכול פלאפל אצל ההוא בשכונה, ועל יציע הבטון הכחול טבוע שמי, שרשמתי עם טוש בעצמי.
ואת נורדיה המתוקה שלי. היחידה שמדליקה אותי. ואיתך אני כל העולם ואיתך אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בן אדם בלעדייך אני בעצם כלום... 
יצא לי מחזמר, כנראה שאני קצת מסטול מכל הריחות. מה שכן, בשבוע הבא, בחומי, זו כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי. או אולי קומדיה רומנטית, טרגדיה יוונית, או סתם סדרה בהמשכים, נטולת רייטינג. את זה ימים יגידו. בינתיים יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.