יום שלישי, 5 ביוני 2018

נורדיה - פעם תשעים וארבע


זהו, נגמרה העונה. ואיזו עונה זו היתה. מה לא היה בה. שמחה, עצב, עליות, מורדות. כמה מרגש, מאכזב, מתסכל, מותח. כמה רגעים יפים ומתוקים, לצד כל המלוח. היו שיאים מטורפים, או כישלונות צורבים. הכרנו מלא פרצופים חדשים. ידענו פרידות כואבות מאנשים יקרים. ממש רכבת הרים אמוציונלית אחת גדולה. ואז פתאום נגמר, משאיר טעם של עוד. אבל אין מה לעשות, ועד שתתחיל עונה חדשה של בייקאוף, אקח כמה דקות לדבר על נורדיה, העונה המטורפת שעברנו ובעיקר על המשחק האחרון נגד יפו, במגרשה, הורס התקווה שבשכונה.  
השמש עמדה מעל האופק. מסרבת לעזוב את גבעון ולשקוע בים של איילון. תקועה וצורבת כמו שרק שמש עקשנית יודעת להיות. לא מבשרת על חיים קלים שהולכים להיות בשעות הקרובות.  
בתוך מתקן ישן ומתפורר של השכונה, המתכוננת לסופ"ש מסורתי, שוכן מגרש כדורגל. מתקן שידע זמנים טובים. מחוצה לו, ממתינים עשרות נורדאים, לאיש הכרטיסים המאחר. כרטיסים שנקנו מראש, כדי למנוע בדיוק את המצב הזה, של המתנה מיותרת. מעבר לקיר נשמעים אוהדי יפו, מדקלמים שוב ושוב את שניים וחצי השירים שלהם, בלופ בלתי נגמר. השעה כבר רבע לתחילת המשחק ואנחנו עדיין בחוץ. כשהמשחק כמעט מתחיל מגיע איש הכרטיסים.
אם אני חושב על כך כל העונה הזו היא רצף של כמעטים. כמעט פלייאוף תחתון, עם סכנת ירידה מוחשית. כמעט עלינו. כמעט תיקנו את בית"ר. כמעט הבאנו מלא אוהדים.
כמעט והמשחק נגד יפו נדחה ליום ראשון, הוחזר לשישי, הוקדם, הוזז, שונה. כאילו האחראים על שיבוש הליכי משחק בהתאחדות, במשרדיהם הממוזגים, עם הקפה הפושר והקלסרים העבים העמוסים בחוסר תועלת, באמת חשבו שחצי שעה לכאן או לכאן תשנה משהו. כאילו יש ביכולתם לזרז את השמש לשקוע בים של דמעות, כדי לפנות את הערב למשחק פחות מסכן חיים, לרצים על הדשא ולנמצאים ביציע. רק ז'בו, עם המבט החולמני והבירה הצוננת, מתנפנף קלות. נינוח מתמיד. משקיף עלינו ממרומי הדגל.
כשכמעט התייבשנו, החליטה השמש לעשות טובה ולחזור למסלולה הרגיל. על הדשא היה קצת כדורגל בין הפסקות המים. ואז, דקה שבעים וחמש, כדור חופשי מימין. ברוכיאן. בעיטה. חיבורים. חלום. אופטימיות זעירה, שהתנפצה כעבור דקה והפכה לסיוט אחרי עוד חמש. מהפך. שיט. 
כמעט כל האורות שמסביב למגרש נדלקו. זה כבר לא עזר לנו. היפואים, עם השניים וחצי שירים שלהם, החזירו אותנו לעוד עונה בליגה א', מוקדם מהרצוי, להתכונן לפגרה ארוכה של חשבון נפש.
לא אנתח מקצועית איך, איפה ולמה כשלנו. יש אנשים שעשו ויעשו זאת טוב ממני. אני יוצא מהמשחק בתחושת פספוס ענקית. מה גם שכמעט הגעתי לסיפור מאה. חשבתי להקדיש אותו לעלייה שכבר לא תהיה העונה.
אני מצטרף לתור ארוך של מכוניות, בואכה פקק מעצבן, שמתגלגלות לאיטן חזרה לחיים אמתיים. למזלי מכיר היטב את הסמטאות הצרות. בפנייה ראשונה חותך לקיצור דרך, משאיר את בעיות התנועה מאחור. כעבור דקה וחצי עוצר ליד הבית. מה שכן, לנו כמועדון, אין קיצורי דרך. מסע ארוך עוד לפנינו, וגם אם לעיתים נטעה בפנייה כזו או אחרת, או נתעכב ברמזור אדום (טפי), נמשיך קדימה. חייבים להמשיך ואני אומר זאת בתור אוהד בית"ר, כמעט...

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.



אין תגובות:

פרסום תגובה