יום שני, 21 בינואר 2019

נורדיה – פעם תשעים ושש

הוא היה בית"רי רציני, כזה שיוצא מהבית בקור מקפיא. לגופו קפוצ'ון צהוב עם ציור של מנורה על הגב וכיתוב שחור וגדול – בית"ר ירושלים. דרומית לזה מכנס קצר, ובקצה הלא רחוק (האיש לא היה מתקבל לקבוצת כדורסל חובבנית) על כפות רגליו החצי יחפות, כפכפים בשלב מתקדם של התפוררות.
היה זה מפגש מקרי, שלא היה מתאפשר, אלמלא חנתה מכוניתי בסמוך למזדה שלו, או ההונדה, או הקאיה, או סוג אחר מתוצרת המזרח הרחוק, בלי סמל זיהוי וצבועה בלבן דהוי, שהיה פעם מבריק.
התנהגותו המוזרה, לחוצה משהו, שפוזרה לכל עובר ושב, העידה על מצוקה, שלא זכתה למענה. אולי היה זה מראהו הסטיגמטי, או העובדה שכל סיפורינו מתרחש בואך סניף מבודד של ארומה, אי שם ברחוב אזוטרי, כשחלק ניכר מיושבי המקום עסוק בפירוק קרואסון ישן. מאפה יבש שחומם מעל הנדרש, כדי להסתיר את פג תוקפו. החלק השני של האנשים טמן את ראשו בעיתון סוף השבוע החינמי, כך שבהחלט ניתן היה להבין למה אף אחד לא מיהר לעזור למסכן.
סיימתי את ההזמנה, לקחתי את קני די שלי ויצאתי מהסניף שמח וטוב לבב, בצעדי מחול קלילים, כשבין צעד תימני אחד למשנהו, אני מתכנן את המסלול המהיר, עליו אמליץ לוויז, כדי שיקח אותי לקריית גת.  
"תגיד, יש'ך כבלים?" פנה אלי הקפוצ'ון, בזמן שהתרווחתי במושב, כיוונתי את החימום והתכוונתי לצאת לדרך.
"כן" עניתי מיד. רוח של נתינה עטפה אותי. מוכן להקריב דקות יקרות, למען עזרה לזולת, למען מקום טוב יותר לחיות בו.  
בעצם, לרגע זה חיכיתי כל חיי, או לפחות מאז שאני בנורדיה. יותר נכון מאז שהבנתי שמטרת המועדון היא תיקון קבוצת האם. אומנם פרשתי מבעלות על הקבוצה, אבל כשיש הזדמנות לתקן עולם, מי אני שאסרב.
פתחתי את תא המטען. הזזתי את פק"ל נורדיה לשעת חרום - קופסת הקרטון גדולה ששוכנת שם דרך קבע, בתוכה צעיפים, חולצות, כובעים ועוד אביזרים תואמי צבע ויעוד, ושלפתי את הכבלים.
"אהה, אתה מאלה..." אמר הקפוצ'ון והצביע על המטריה השחורה, עליה סמלה של נורדיה.
"אני מאלה" עניתי וחיברתי את מקור החיים החשמלי שלי למצברו הריק. תוך שניה ניעור מנועו, השתעל קצרות וחזר לשגרה.
תוך ניתוק הכבלים והיחסים הדיפלומטים בינינו, התפתח דיון די מעמיק יש לומר. לא לקח יותר מדי אמפר כדי שהנ"ל יבין שאני לא בוגד, נוטש, שמאלני, חבר של שאנן ועוד טרמינולוגיות שגורות בין טוקבקיסטים משועממים, או יושבי המזרחי, שהוא נמנה עליהם, כיוון שעד נורדיה לא אהדתי אף קבוצה באופן כללי ולא את בית"ר ירושלים באופן פרטי. מאותו רגע גלש הדיון כמו על ים רגוע, נטול גלים ובלי סכנת צונאמי מתקרבת. דיברנו על חוגג, טדי, קלינגר ושוב על חוגג. ניתחנו את העזיבה של ערן לוי, את התפקיד של אוחנה ואת ההשקעה של חוגג. סקרנו את האכזבות, הציפיות והתכניות של חוגג. לבסוף נפרדנו לשלום. כיף מהיר, מילות ברכה, סיכום האירוע והבטחה שכנראה לא נפגש שוב.
למשחק בקרייה נגד גת המקומית כמובן שאיחרתי. אבל מה זה להפסיד עשרים דקות שלא קרה בהן דבר, לעומת אזרחות טובה, עזרה לנזקק ודחיפה להמשך הנעת תהליכים חיוביים בבית"ר ירושלים.
על המשחק עצמו אין הרבה מה לספר. לכן לא אעשה זאת. רק אזכיר שחזרתי עם קצת ויטמין די בגוף ודי הרבה תמונות שסיפקה לי קני די שלי. מה שכן, אם בזמן הקרוב תבחינו תהליכים חיוביים כלשהם בבית"ר ההיא, שזוכים לדחיפה קדימה, תדעו מי 'התניע' את התהליך מחדש...

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

אין תגובות:

פרסום תגובה