ככל שמתקרבים לקריית גת נהיה אביך ומגעיל יותר ויותר, גם מזג האוויר.
"המשך ישר. בכיכר, ביציאה השנייה, פנה ימינה" אומר לי הוויז
ומוסיף "אבל אתה לא חייב לעצור כאן, אתה יודע, נכון?"
"יודע" אני אומר לו ובכל זאת בכיכר, ביציאה השנייה, פונה
ימינה. אחרי שעננת האבק בניון המפואר מתפזרת, ואני מצליח לסלק את גרגר החול שכנס
לי לעין, נגלה מולי המגרש המקומי. זה אותו מתקן ששיחקנו בו קיץ אחד לוהט של פגרה
וחום בלתי נסבלים, אי שם בשלהי האופוריה. טרם ידענו את טעמה של ליגה אמיתית. מה
שכן, לאותו משחק מיוזע וחסר חשיבות, הגיעו מספר גדול יותר של אוהדים ממה שהיום.
שני סדרנים, עייפים ותשושים, עושים את עצמם כאילו בודקים את הנכנסים,
אבל בעצם נותנים להעביר כל דבר, רק שיעזבו אותם בשקט. כעס סמוי ומצטבר, עלול יום
אחד להתפרץ אצלם כאולקוס או תסמונת מעי רגיז והכל בגלל שנאלצו לבזבז את זמנם על משהו
שאין להם כל קשר אליו. אבל לנו כן יש קשר. המשחק היום יכול להיות אירוע מכונן. בפעם
הראשונה בהיסטוריה של המועדון יש לנו אפשרות להתברג בפלייאוף עליון של ליגה א'
דרום. מהתחתון כנראה כבר ניצלנו. לי לא ברור מה כל כך רע בפלייאוף אמצעי, במצבינו
הנוכחי. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
את פני הבאים מקבל יציע ישן מבטון מזוין, עליו שורות של מושבי פלסטיק
מתפוררים ודהויים, שאפילו מפעל המיחזור האזורי מסרב לקבלם. המושבים משתלבים היטב
בכיעור הכללי של מה שאמור לארח משחקים בליגה א'.
למוד ניסיון אני מצויד במטרייה, לאלתור מסתור ארעי משמש קופחת ואוהדים
מקומיים, שמראש באו לקלל, יותר מאשר לעודד את קבוצתם. בצד שלנו כמה עשרות משוגעים
בצהוב - שחור ועוד וריאציות שמזכירות את צבעי המועדון. מושג 'אוהד שרוף' מקבל כאן
משמעות נוספת מעבר לקלישאה הרגילה.
המשחק מתחיל עם שריקת הפתיחה. גם הכדור הוא עגול. כדורגל משחקים תשעים
דקות ובניגוד למה שאומרים - לדרבי אין חוקים משלו, בחיי, בעצמי בדקתי. חוץ מזה, מה
שקורה על הדשא לא דומה לכלום. הדבר המעניין ביותר במחצית הראשונה הגיע אחרי עשרים
וחמש דקות בערך – הפסקת מים. העידוד בהתאם, סביר פלוס. לעיתים מינוס. מדי פעם עם
נעלם אחד או יותר, בעיקר כשהקבוע בחזקת אין, הופך לשירים לא קשורים למציאות. אבל
סבבה. מה כבר אפשר לדרוש מקבוצה שעוברת זעזועים, כפי שידענו בתקופה אחרונה.
מישהו רמז על שלושים ושבע מעלות בצל. אחרי עשרים וושבע הפסקתי לספור.
אולי חוסר מודעות לעניין תקל עלי מעט. בכל מקרה כדי שהחום לא ימיס לי סופית את
שארית התאים במוח, שעדיין מתפקדים, אני מחליט שהגיע הזמן להתאמן על קני די (קיצור
של קנון D200), המצלמה החדשה שלי. למרות שהאובך מפזר לא
רע את האור, הצבעים די דהויים. אבל שיהיה. לפחות ככה אעביר את הסיוט.
גם על הדשא מעבירים את הזמן בבטלה. רצים בלי כיוון, כאילו שחקני שתי
הקבוצות קיבלו מכת שמש והכדור היחיד שהם צריכים זה נגד כאב ראש. כאילו היו מעדיפים
להתרכז בניקיונות לפסח, רק לא להופיע למשחק היום. אם לא הצהוב – שחור של נורדיה
והלבן – לבן של הגתים, אין הבדלים בין הקבוצות.
בינתיים, עד שיקרה משהו מעניין, וכדי ליצור אשליה שהגיעו הרבה אוהדים,
אני דואג לצלם פריימים סגורים ובעיקר תקריבים, שיראה כאילו היציע שלנו מלא. כאן
המקום לבקש מכם לא לספר על כך לאלה שלא היו במשחק.
דרך עינית המצלמה אני מבחין במספר לא מבוטל של מקומיים, שוחרי ריב
ומדון, שהתערבבו בינינו. מסננים פה ושם ברכה עסיסית, בסגנון שכבר שמענו לא פעם
בעבר. מבטיחים לבוא חשבון עם מי שנטש 'בית' ולא נשאר להילחם נגד גזענות ואלימות,
מבפנים.
יש מתח באוויר אבל השקט היחסי נשמר עד סוף המחצית הראשונה. בהפסקה אני
יורד למזנון - שולחן לבן מתקפל ומטונף, עמוס פריטים לא מזוהים ומתקן חשמלי, עליו מונחות
בחצי עלפון, שורות של נקניקיות נטולות חשק. משוועות לפה רעב ולא בררן לאיכות וטיב
המזון, שיחסל אותן וישים קץ לסבלן. אני מחליט להישאר רעב אבל בחיים. מה גם שבכלל
לא בטוח שהמתקן החשמלי מחובר למקור מתח וחום השמש הוא שצולה את הנקניקיות...
המחצית השנייה יצאה לדרך עם שינויים קלים של כלום והרבה שום דבר. אותו
הסתם כמו לפני כן. בשלב זה יש כבר די הרבה מקומיים בצד היציע שלנו. יוצרים נקודות
חיכוך, שעלולות להפעיל תגובת שרשרת בבוא הטריגר הנכון. ואחד כזה מגיע עם האדום של
אסף גובזה.
במצבים כאלה בדיוק נמדד כוחנו. איש מהנורדאים לא נופל לפרובוקציות, מה
שמוציא לשטופי הזעם את החשק לריב והם מוחזרים למרחב מחייה שהוקצע להם, מעבר לגדר. כלואים
בזעמם הלא ממומש, כששני השומרים האמיצים מתחילת הסיפור, מפרידים בגופם בין המחנות.
מאותו רגע ועד לשריקת הסיום מסתכמות פעולותיהם בקללות חלשות, שלא מזיזות לאיש
מאיתנו.
סוף סוף, אחרי שנים של תוספת זמן, תם הסיוט. בהחלט מיותר. היה אפשר
לחתום על תיקו מראש ולחסוך מכולם זמן יקר. בדרך למכונית אחד המקומיים עוד מסנן
משהו לעבר היוצאים. חשבתי להנציח אותו בפריים לא מחמיא. מצד שני לא בא לי לחשוף את
קני די החדשה והצעירה שלי לזבל כזה.
"בוא נעוף מכאן. בכיכר המשך ישר" מודיע לי הוויז ובקולו
נשמעת הקלה מסוימת. אני מדליק את הרדיו על בינוני ואת המזגן על פול.
"מה שתגיד, אבל בשלישי הקרוב כנראה שניסע לחומי."
"מה קרה שהמשחק באמצע שבוע?"
"פסח."
"אהה. אגב, בעוד מאתיים מטרים הצמד לשמאל, אם אתה לא רוצה להיתקע
בקריית..."
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה