"איזה קור" אומר אחד מחמשת הלא
מוכרים, הצועדים מאחורי. "עזוב קור. חניה נורמלית אין פה" עונה לו לא
מוכר שני. כל היתר מסכימים בשתיקה. חוץ מבעל הקסקט שמוסיף "ק#%@+&מאט
עליהם. מה זה בכלל החור המ%*+$@# הזה?" ברור לי שהפוסעים בסך לא משלנו. מעבר
לדיבור הזר אין עליהם כל סממן נורדאי. רק הכיוון הכללי אליו פנו - לחומי, מחשיד
אותם בשייכות להוד השרון.
'יום הזעם' זעקו הכותרות. 'כוננות בירושלים' הוסיפו במהדורות החדשות וראיינו
כל מי שאי פעם היה קשור לסכסוך האזורי. אבל וואלה, כלום. הכל שקט. פסטורלי. אפילו
מזג אוויר לא רע, יחסית לתקופה זו של השנה בירושלים. צריכים רק ניצחון קטן ואפשר
יהיה להעביר סופ"ש נוסף בכיף.
כך באמת היה. אווירה נחמדה. מלא אוהדים בצהוב. שירה. תוף. כדורגל
סביר, של שתי הקבוצות, עם יתרון קל לשלנו. תענוג. כל זה נמשך בערך עד לדקה שבע
עשרה, כשללא סיבה הגיונית ונראית לעין אותו בעל הקסקט מהפיסקה הראשונה, פתח בדקלום
משפטי מחץ שהתחילו ב'יא...' המשיכו ב'אימ אימש'ך...' והסתיימו באיחולי מחלות
סופניות לשלושת השופטים, בעיקר לראשי מביניהם.
כיוון שיש ילדים ביציע אני מצנזר מעט מהפנינים של האיש מההוד, ומסנן,
עד כמה שניתן בלי לפגוע בעלילה, את התוכן העשיר והציורי של דבריו.
"שופט! שופפפפט!!!" קורא הקסקטן מהשרון "שופטטטט!
יא@#+&#". אחרי שהבין שהנ"ל לא עובד אצלו, או חייב לו משהו ולכן אין
סיכוי שיעצור את המשחק כדי לגשת אליו לבירור רצונו, החל לקלל בלי הפסקה ובקצב
קבוע, עם פיקים חדים מדי פעם, בסנכרון מלא לנעשה על הדשא.
ראבק, שישב כבר בשקט ויתן לעבוד. אני מנסה לספר כאן סיפור. גם ככה כבר
קשה לייצר תוכן כל שבוע. עכשיו הוא מבלבל ומנתק אותי מהעלילה שאני מנסה לבנות. אני
שוקל לגשת אליו ולבקש בנימוס, כיאה לאוהד של קבוצה שוחרת שלום, שיסתום כבר את
הג'ורה המטונפת שלו. אבל הוא קופץ. רוקע ברגליו. רושף, נושף, מנפנף בגפיו ומקשקש
בזנבו. "יא@#*&% יא*%$ # בן^=&" מסנן בין מלתעותיו, אפילו שעל
הדשא אין חדש. האורחים באו להסתגר ולנסות לעקוץ. הנורדאים באו לתקוף ולנסות לנצח,
אם כי בשלב זה התכנון לא כל כך עובד.
למעשה כל האי נעימות הזו היתה יכולה להימנע ממני, לו רק הייתי מתמקם
סמוך לגוש הצהוב, ולא שתי שורות מתחת למוקד הרעש. רציתי לתת לאוזן הכואבת מעט שקט,
לכן בחרתי לשבת בצד השמאלי של היציע, זה של חמשת אוהדי ההוד. במקום זאת אני סופג פגיעה
ישירה בעצב השמע. מזל שיש לי צמר גפן. אני דוחף כמה חתיכות עמוק לתוך האוזניים. אבל
קולו משדר בתדרים חודרי גולגולת, ישירות למוח. אין מנוס. אין מפלט. יש דילמה. האם
לעבור חזרה לצד שלנו ולהסתכן בחירשות זמנית, או לקחת סיכון, להישאר במקומי ולקוות שבשלב
כלשהו במהרה בימינו יירגע האיש. ליתר בטחון מוכנס עוד צמר גפן, עובר את עור התוף
ומרפד לי את השבלול.
כשאני אטום כמעט לגמרי לרעשי רקע יש לי זמן לבדוק מה קורה על המגרש.
שזה לא הרבה. ביציע של נורדיה יותר מעניין. חומי מתאים למידותינו. העידוד והשירים
נשמעים היטב גם בשכונות שעל הרכס, הצופות על הנעשה במגרש.
"מי המציא את המילה אהבה..." עולה מימיני.
"שופט יא ב&%$#@ יא %&%* #$@ שלך" מנסה הנזק הסביבתי
לפגוע בהרמוניה. נראה כאילו יש לו מכסת קללות למלא לפני כניסת השבת.
"שהיא שורפת ל..." ממשיך הגוש בהתמדה, כיאה לאוהדים שרופים
שלא מזיז להם הפרעות כאלה ואחרות. לי זה מפריע. אני מכניס עוד צמר גפן לאוזניים
ונראה כמו בובת בד מרופטת שהמילוי שלה נוזל החוצה מצידי הראש.
"@#%&$+#&. "יא שופט, יא מ#%$^@#^* בן @%$#
"אימש'ך #%$^@ יא בן#^*!@%$ חרא." ככה זה נמשך כמעט עד שהשופט מכניס את המשרוקית
לפה לסיים את המחצית, אך לא לפני שהכבאי התורן שלנו מעלה כדור לרחבת האורחים, מוצא
את ראשו של גובזה, וזה מוציא את המשחק להפסקה, עם יתרון שברירי לנורדיה.
"#%$^#*!@%$ איזה אפסים!!!" מסכם המקלל את המחצית הראשונה
ואת יכולת קבוצתו והולך לעשן בפינה. סוף סוף קצת שקט.
"#%$^#*!@%$ איזה אפסים!!!" הוא ממשיך את הברכות בדיוק
מאותה נקודה בה עצר, עם חידוש המשחק. הפעם מופנים דבריו בעיקר לשחקני קבוצתו
ומאמנם. בין הצעקות אני מצליח להבין שהוא קרוב משפחה ממדרגה ראשונה של אחד השחקנים
שמחממם את הספסל. מכאן נובע יחסו האמביוולנטי למועדון.
בדקה שישים ושש בעיטה חופשית לטובת האורחים. בן אור רואה חושך ואת
הכדור נוחת ברשת. שוויון. האם זה קורה לנו שוב? האם יעצר רצף ההצלחות? האם המקלל
הפך את עורו והחל לעודד? לגבי שתי השאלות הראשונות אין לי עדיין תשובה. השלישית
מסתמנת כחיובית. מיסטר הייד מפנה מקום לד"ר ג'יקל.
אני משחרר את הצמר גפן מהאוזניים, שלא ידבק לי להיפותלמוס, אבל נאלץ
להחזירו מהר. הדו קוטבי מהשרון חזר לאישיותו הבעייתית, שמגיעה לשיא שלילי בדקה
שבעים ושתיים, כשזדה מעביר כדור לליאור היילה שמקרוב מעלה את היתרון לשתיים אפס
לטובים. לאלה שמגיע להם. למעודדים. ללא מקללים. וכדי שההודשרוני וקבוצתו יאכלו את
הלב, בדקה לתשעים, גובזה נוגח את השלישי.
"תגיד", פונה אלי המטריד בחניה המאולתרת, "איך אני
יוצא מהמקום המ@#% הזה?"
"סע ימינה, שמאלה, בכיכר תמשיך ישר וברמזור (רציתי לומר לו
ימינה, לאחד הכפרים הסמוכים, שם שורר הזעם האמיתי) שמאלה לכיוון ירושלים" אני
אומר בסוף.
"@#% *&^*$#" הוא מסנן ונכנס לרכבו.
"#% *&+^(@ גם לך" אני מחזיר לו בחיוך, ומוסיף
"שבת שלום"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה