יום שני, 4 בדצמבר 2017

נורדיה - פעם תשעים

"הר חומה", אני אומר לוויז. "מזמן לא נסענו למקום חדש" הוא עונה לי, מחשב מסלול ומכוון ימינה, אחר כך שמאלה ושוב ימינה. הנה כאן הפנייה לגבעת רם הנוסטלגית, הנה גם היציאה לקטמון, למגרש 'מבט' המיותר. הטדי חולף משמאל. אני ממשיך בירידה, לתחתית הליגה.
בגלל אילוצים כאלה ואחרים הפסדתי כמה משחקים אחרונים. בגלל אילוצים כאלה ואחרים, אם נוציא מהמשוואה את הניצחון הבודד בגביע בשבוע שעבר, גם נורדיה הפסידה כמה משחקים בליגה. הגיע הזמן שכולנו נתעשת ונצא לדרך חדשה, כמו זו שמובילה אותי עכשיו.
חלל הרכב מלא במוזיקה, ציפייה דרוכה והתרגשות ברורה. מה יקרה היום, האם נתחיל לטפס במעלה הטבלה, או נשקע לתהומות שמעולם לא הכרנו. אני מוצף בשאלות טורדניות, שכמעט גרמו לי לסטות מהמסלול ולהסתכן בלינץ', באחד מכפרי האזור הלא מוכרים לי.
"ברמזור שמאלה! אמרתי לך שמאלה, אידיוט!" צורח עלי הוויז בכל הדציבלים שברשותו. בשנייה אחרונה מנקודת האל-חזור, אני חותך את הכביש, גונב צהוב וכעבור מספר פעימות לב מהירות מתגלגל לשכונה החדשה, הר חומה. לא לבנה, לא ירוקה. פשוט חומה. אם כי רוב הבתים בה עטופים באפור בהיר, נקי עדיין מפיח והזנחה של הרשויות.
בסך הכל די נחמד כאן. אפילו הוויז כבר רגוע. בביטחון של מ"פ במילואים, מוביל אותי לסוף הכביש, איפה שנגמר התקציב ומתחיל שביל זמני ומשובש, שקרוב לוודאי ישאר קבוע, שמגיע עד ל'חומי' (כך אני קורא למגרש הזה מהיום והלאה).
למרות שזו פעם ראשונה שלי פה, ההרים שממול, עליהם בתי השכונה, המשך הוואדי בצד ימין, קרירות באוויר, כל אלה עושים לי תחושה של משהו מוכר. כמעט דז'ה וו. אחרי שאני מרים את האסימון שנפל לי כשהוצאתי את כרטיס חבר העמותה, כדי להיכנס פנימה, אני מבין מה העניין. המקום הוא העתק כמעט מושלם של מגרש הכדורגל שהיה בצפת.
בתור ילד חסר אפשרויות בילוי בעיר הצפונית הרחוקה, הייתי הולך מדי פעם למשחקים. אמצע שנות השבעים. החיים בשחור לבן שחור. מכנסי פדלפון. פאות לחיים. סטנגה עם ילדי השכונה. הפועל צפת נלחמת על חייה בליגה א'. בשורותיה משחק אחד אוחנה, אבי אוחנה. הרבה לפי שהעולם גילה את אלי (לא אין קשר ביניהם). אבי עבד בסניף הדואר השכונתי. כדי להשלים הכנסה היה גם מחלק מכתבים. מה שעזר לו להישאר בכושר רוב השנה. אבי היה הכוכב, עם הבעיטות החזקות ביותר, שלא תמיד מצאו את המסגרת ולעיתים קרובות עפו מעבר לגדר. את הכדורים איש לא העז לאסוף. הוואדי היה בשליטתם המוחלטת של שועלים ותנים, נגועים בכלבת, על פי שמועות שנפוצו באותה עת באזור הצפון.
כולם הלכו לראות את אבי אוחנה משחק. גם אני. בשלב מסוים אפילו הצטרפתי לקבוצת נערים, עד שהבנתי שעדיפים לי ענפי ספורט אינדיבידואלים, שלא דורשים אינטראקציה עם אחרים.
בלי לשים לב הוצפתי בזיכרונות ילדות. בלי לשים לב גם כרכתי את הצעיף סביב הצוואר, עד שכמעט חסם את החמצן למוח. אולי בגלל זה פספסתי את תחילת המשחק. לא שמשהו משמעותי קרה בדקות אלה על הסינטטי הירוק, למרות הקצב הלא רע של שתי הקבוצות. הנורדאים בצהוב שחור. הקריית גתים בלבן לבן. חבל רק שרוב ההתרחשויות מתנהלות בצד הרחוק של המגרש, סמוך לספסלי הקבוצות. כאילו השחקנים בצהוב מחפשים להרשים את מאמנה החדש של נורדיה ונוטשים לגמרי את האגף הקרוב אלינו, שמשמש בעיקר למסדר חולים של הקרייתים מגת. כל איבוד כדור שלהם, כל מסירה שלא מגיעה ליעדה, כל משב רוח קליל, וגוש בלבן נמרח על הדשא, למשיכת זמן נוראית, תוך הצגת יכולות תיאטרליות כמו של בוגר חוג דרמה במתנ"ס. השופט, כנראה לא שוחר אומנות מהסוג הנ"ל, נותן להצגה להימשך, למורת רוחם של חלק ניכר מהאוהדים, אלה שלא עסוקים בתצוגת עידוד נוארדאית טיפוסית, שלא עוזרת וכעבור עשרים ומשהו דקות, שער יתרון לאורחים. הצהובים עוד ממשיכים לרצות, לרוץ, להילחם. לא הולך. אני מצליח יותר נגד דבורה עקשנית שהחליטה להתביית לי על הצעיף. מחצית ראשונה מסתיימת בלי שנעקצתי.
בסוף אותה עונה אומללה ירדה הפועל צפת ליגה. כדי שגורלה של נורדיה יהיה אחר חייב לבוא שינוי, אבל מה יעזרו לנו שתי הקורות, אחת מפנדל של ברוכיאן והשנייה מבעיטה של זיזוב. זה לא סטנגה. זה לחיות או לחדול. חייבים נס במהרה בימינו ונאמר אמן.
ומי מתאים יותר משי, בעל הניסים, לסדר לנו לקפוץ בגול בשער שוויון מלא תקווה, בדקה שבעים ומשהו. ואם כבר תקווה אז למה לא לנסות להבקיע עוד אחד. את זה מבין היטב אסף גובזה ובדקה שבעים ומשהו ועוד משהו, משלים את המהפך ומרים את היציע הישר לאופוריה. עד שכולם נוחתים חזרה מכניסים הגתים פנדל מדויק ומרסקים את חלום שלוש הנקודות.
בינתיים העידוד בעיצומו. מדהים אותי כל פעם מחדש. לא חשוב מה קורה על הדשא, נותנים את הנשמה. הכי מגיע לאוהדים האלה קצת נחת. קצת להנות. כמה ניצחונות, שיבטיחו הישארות בליגה. בינתיים במצבינו גם תיקו, נקודה אחת, לא תזיק. רק שלא נפסיד. שתיגמר תוספת הזמן. שישרוק כבר השופט, הלא שוחר אומנות הזה. מי צריך עוד התקפה, עוד התקף לב. אבל אז אסף אוסף את הכדור ועושה גובזה פעם שניה במשחק. האיש שהגיע מהמלאכים, חותם את התוצאה בניצחון שלוש שתיים. וואו. כמה קשה, ככה כיף.
אני עוזב את חומי. את הדז'ה וו. את הייאוש. לא יודע מה יהיה בשישי הבא. עכשיו הכי טוב שיכול להיות.

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה