נורדיה - פעם שמונים ותשע

נורדיה, התאכזבתי קשות,

לא ישנתי לילות.

עוד תשובי אלי

ונמשיך כך יחדיו,

אל אותם הימים...

משריקת הסיום ותחילתה של באסה נוראית, השיר, עם האדפטציה האקטואלית, לא יוצא לי מהראש. אכן, תמונות קשות ואני לא מדבר חלילה על השידור המעולה, כמו תמיד, של סיקרון לייב. פשוט לא נעים לצפות במה שקורה על הדשא ועוד על מסך מרובה אינצ'ים, שכל איבוד כדור או פספוס נראים בצורה מוגזמת.

נורדיה - שלי את לעד,

ואני פה לבד.

יושב ועצוב,

לבד וכאוב.

חושב על אותם הימים שחלפו...

לא נסעתי לדימונה, העיר שמשמשת תחנת ביניים בדרך לאילת. רק אם יש פיפי ואי אפשר לרמות את השלפוחית, צורך פתאומי בקפה, או מכונית שזקוקה לתדלוק, העצירה מתבקשת. חוץ מזה אין כל סיבה הגיונית אחרת, בטח לא כדי להפסיד לקבוצה המקומית.

כיוון שנמנע ממני מלהגיע למשחק, אני נאלץ לעקוב אחר המתרחש בשידור הישיר בפייסבוק. לאור סולידריות עם כל מי שהדרים אני מעביר את המזגן לחימום, שם עלי צעיף ונעמד מול המסך, בציפייה דרוכה לשחזור ימינו כקדם, בואך דרך חדשה. במיוחד לאור החיזוקים האחרונים בקבוצה והניצחון על הכוח בגביע, לפני כמה ימים.

היתה תחושה שהנה זה קורה והקאם בק מחכה מיד מעבר לצומת קמה, אבל אז באה רוח מדברית ואחרי עשרים דקות של משחק מנפצת את התקווה. המקומיים, במדים כחולים כחולים עולים ליתרון על הצהובים שחורים, ורבע שעה מאוחר יותר מכפילים את התוצאה.

לו רק המשחק היה מתקרב לרמת השידור, היינו יכולים בשלב זה לפחות להשוות. אבל שידור לחוד וכדורגל לחוד. כמה שהראשון טוב, השני זוועה. שתי הקבוצות נראות רע, במיוחד נורדיה. ממש לא ברור מה קורה. אפשר לראות שחלק מהשחקנים רוצים, מנסים לעשות משהו. אבל נראה כאילו מים כבדים יושבים עליהם מהרגע הראשון ומעלימים רגל מסיימת, שנחוצה לנו מזה כמה מחזורים. וגם אם במציאות השחקנים שלנו נראים גבוהים יותר מאשר בטלוויזיה, מתברר שזו רק אשליה אופטית. שני השערים הובקעו לאחר שהכדורים חלפו מעל ראשיהם, ללא כל הפרעה, ונחתו די בקלות ברשת, בלי לגרד פדחת צהובה בדרך.

לקראת סוף המחצית הראשונה נשברתי. אי אפשר להמשיך ככה. אני מדליק סיגריה, מעביר את מזגן לקירור, מכבה ציפיות ומנמיך את הווליום. לא רוצה שמישהו מאיזה ערוץ ספורט כזה או אחר, ישמע במקרה את אבישי ויחטוף אותו, או את ארז, כי מה כבר נשאר לנו מהמשחקים, אם לא השידור המעולה.

לראות משחק בבית ולא מהיציע זו חוויה מאוד שונה. כמובן שהייתי מעדיף להזיע עם כולם ולעודד ולא לשבת בנוחות מול מסך גדול, תחת מזגן, עם פיצוחים, בירה, מאפים, פירות ועוד כל מיני פינוקים. ברור שהייתי מוכן לעזוב הכל באמצע היום, לנסוע שעתיים לכל כיוון, להיחשף לקרינה מהכור הסודי (על פי מקורות זרים). אבל אם זה לא מתאפשר, טוב לדעת שיש אופציה לחוות דיכאון קולקטיבי גם מרחוק.

המשחק נגמר. עוד הפסד מרגיז, רביעי ברציפות בליגה. יהיה טוב, בטוח, אני מנסה לרומם את רוחי. אפילו בדיחות על דימונה כבר לא כל כך עוזרות.

עמוק, עמוק ופתאום מצאתי בך,
חלומי להיות איתך.
נערה כה מתוקה את נורדיה.
זה סיפור של אהבה מאכזבת,
אהבה כה כואבת.
שהסוף צריך להיות אינשאללה טוב...

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.