"לא רוצה" אומרת זוגתי "לפחות עד שהעניינים יירגעו קצת." מצב בטחוני, כבישים מסוכנים ועוד תירוצים כאלה ואחרים ואין אישור לנסוע למשחק או לקחת את הקטנים איתי.
אחרי שהיינו השבוע בשטחים, טעינו בדרך, חלפנו בכפרי אויב כשהלילה ירד, אך בעיקר אחרי שזכינו בגביע, מה זה בשבילי לעלות לירושלים.
אני מוציא ממנה הבטחה שלקראת המשחק הבא תישקל הבקשה באור חיובי יותר ויוצא לבדי לכיוון הבירה.
צהריי שישי חמים, תנועה זורמת ודי דלילה, מוסיקת רקע נעימה. מה צריך יותר מזה. כך ששום דבר לא הכין אותי למה שעמד לקרות.
בעודי מתגלגל לתומי ומסיים את האיילון בואך כביש אחת, עולה מולי בקשר הפנימי המפקד הראשי בכבודו ובעצמו.
"נתקענו..." מודיע לי א. לביא בקול סמכותי ומוסיף "חייבים חילוץ."
לרגעים כאלה חיכיתי כל חיי. אין סוף אימונים, הכנות, תרגולים וציפייה והנה זה מגיע. אני שולף את פק"ל נורדיה, זורק על עצמי מדי חקי, צעיף וכובע. מאתר את הנ.צ. שם ממתין לי הכוח התקוע ויוצא למשימה.
אחרי שאני מאתר את המפקד וסגנו מ. רינג בעל התופ(י), אנחנו מעמיסים את האספקה לחברינו הנצורים בבירה, משאירים שני לוחמים עם פרבלום ישן לשמור על הנגמש ופונים מזרחה, לפרוץ את המצור.
לא, אין בליבנו חשש. עם הלביא באוטו מי לא יירא מאיתנו...
.
הרעות נשאנוך בלי מילים,
אפורה עקשנית ושותקת .
מלילות האימה הגדולים,
את נותרת בהירה ודולקת.
.
לא הייתי חייב להוסיף את השיר אבל כרקע לסיפור זה נשמע טוב, חוץ מזה שמהר מאוד אני מגלה שההיסטוריה שייכת לעבר והעתיד עוד לא הגיע. אני מכבה את הנוסטלגיה ומתמקד בהווה. ובהווה אין מחסומים, אין יריות, הדרך פנויה.
גם במגרש הביתי שלנו די רגוע. אווירת חג קלילה. דומה יותר ליום משפחה מאשר למשחק ליגה. כולם שמחים, מחייכים, ויש מלא משפחות עם ילדים. כולם נהנים, מתחבקים, מלקקים ארטיקים צהובים, מניפים את הגביע ומצטלמים איתו כאילו הם זכו בו ולא השחקנים, שכבר עלו על הדשא והחלו לרדוף בחוסר חשק אחרי הכדור.
עייפות, זחיחות, אפתיות, לא יודע לשים את האצבע על הסיבה המדויקת למשחק החלש של הקבוצה. ההחמצות הרגילות לעונה, הכידרורים המיותרים שרק עושים סחרחורת, המסירות הסתמיות ואיבודי הכדור המיותרים, מביאים לשער ראשון של ראשון.
ביציע אני מזהה הרבה מגויסים חדשים. חלקם מנסים לשיר עם כולם, אחרים צופים מהצד. יש צורך לתרגל אותם משחק או שניים כדי שיהפכו לנורדאים אמיתיים. חוץ מזה לאף אחד לא מזיז שהמשחק נגמר בניצחון שלנו בסופו של דבר.
חייבים להשתפר, גם בגזרת היציע. עם תחושה זו אנחנו משחררים את העיר מנוכחותנו.
א. לביא מעביר בקשר הוראות אחרונות ללוחמים שנשארו בשטח ומתעדכן בנעשה בגזרות אחרות.
"יש נפגעים" מודיע לו ר. שוויד שהצטרף לנסיעה, "יש מספר פצועים בין עקרון לגדרה..." הוא ממשיך לחפור את הרשת בחיפוש אחר תוצאות נוספות ממגרשים אחרים.
אני מסיים את המשימה. מחזיר לסליק את פק"ל נורדיה, את הצעיף, הכובע והשירון, שגם הפעם עשה את העבודה כמו שצריך. כי מי יכול עלינו כשאנחנו מכווצים, וגם אם לא נביס את האויב, לפחות נלמד אותו כמה שירים, אולי זה מה שיביא בסופו של דבר את השלום.
שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה