מונשם ומורדם, כך אפשר לתאר בשתי מילים את מה שאני מרגיש בתום המשחק. ואם ארצה להרחיב אז ואי, ואי, ואי. אל תעירו אותי מהחלום. תנו לישון בשקט, במיוחד בגלל שחסרות לי שעות שינה אחרי שלא הצלחתי להירדם טוב מאז ההפסד לגדרה.
אני בכלל באתי לנורדיה ליהנות. מקסימום אכזבה פה ושם באה בחשבון. להעביר ככה בכיף איזה שעתיים של צהריי שישי. מדי פעם גם לתעד את החוויה. אבל דבר לא הכין אותי למה שקרה. אם הייתי יודע שזה מה שעלול לקרות אולי הייתי בוחר לאהוד את עקרון, למרות שעדיין לא ברור לי איפה זה, או כל קבוצה אחרת שתשמור על בריאותי וגם תשחק במגרשים קרובים יותר למרכז.
בפעם הבאה שאראה את מאיר, שהביא אותי לכאן, אסגור איתו חשבון על כך שבגללו איבדתי כמה שנים מחיי.
מעלה אדומים, למרות השם, נמצאת הרבה יותר קרוב לתחתית של ים המלח מאשר לגבעות של ירושלים. מעבר לקו הירוק, אחרי הגבעה השלישית, סמוך לסכסוך.
מחסום של צבא בכל צומת אפשרית. אבל שום דבר לא יעצור אותנו מללכת איתך לכל מקום, בית"ר נורדיה את החלום וכו'.
כבר מהדקה הראשונה נורדיה שלטה במגרש וביציע. היתרון תורגם לשער, אבל אחרי אין ספור פספוסים ממצבים בטוחים, שאת חלקם הגדול יכולים להבקיע גם הילדים של מעלה אדומים, שבאו לאימון שאמור להתחיל מיד בתום המשחק, מודיעין משווים. שוב פעם הוכחנו את הקלישאה שמי שלא מבקיע סופג.
אני שונא קלישאות וגם לא אוהב לנסוע באזורים מועדים לפורענות בחושך. הייתי בטוח שאצא מהשטחים באור יום. כי לילה, מזרח ירושלים, לא נשמע סימפטי בימים אלה. גם הילדים של מעלה אדומים היו בטוחים שהאימון שלהם יתחיל בקרוב. עכשיו כולנו נמתין לפחות עוד חצי שעה.
הארכה. השמש שוקעת ואיתה האימפריה הנורדאית, בעיקר אחרי שער יתרון של אויבינו. אבל כשהפנסים מסביב למגרש נדלקו, הוצתה מחדש התקווה והשירה שלא עצרה לרגע, העירה את גור האריות, שניער את רעמתו והשווה את התוצאה.
מי שלא היה במשחק לא יבין למה הכדור עגול, וכדורגל משחקים תשעים או מאה עשרים דקות ובסוף מכריעים בפנדלים.
בשלב זה אני מאבד שנתיים מהחיים. ואני לא לבד. רבים מאתנו מחזיקים את הראש, אחרים את הלב.
נורדיה בועטים ראשונים. שקט משתרר במישור. אף אחד לא מוציא הגה. בכפרים הסמוכים פסקו העימותים בין המקומיים וכוחות הביטחון. עיניי כולם נשואות לנקודה הלבנה. אפילו הציפורים הנודדות עצרו לרגע מציוצן, ואז... נו טוב. עדיין לא נגמר. יש עוד סיכוי, אם רק הבועט של מודיעין יפספס גם.
לא יודע אם הרעש מהיציע, חידוש המהומות או סתם מזל, זה מה שעזר. גם לא כל כך חשובה הסיבה, כל עוד יש לנו שומר חומות בשער.
כנראה שהתעלפתי כי פקחתי את העיניים שניות ספורות לפני הבעיטה האחרונה של מודיעין. מסביבי עוד אוהדים ללא הכרה. מי שנותר על הרגליים לא זז, חוץ מאלה שברחו והסתתרו מעבר לקיר. את פעימות הלב של כולנו אפשר לשמוע עד תל אביב.
ואז... זה קורה... שומר החומות עושה זאת שוב.
נהר צהוב שוטף את הדשא הירוק והסינטטי. ז'בוטינסקי נחנק מהבירה ונוזל מהדגל. עשרות אוהדים בעיניים דומעות, שהיו יכולים לפתור את בעיית המים של ישראל, אם מישהו היה נערך לכך קודם לכן, נופלים איש לזרועות רעהו. ככה מתחילים מסורת, ככה בונים מורשת, ככה נכתבות אגדות, ככה בדיוק לוקחים גביע.
יריות שמחה מהכפרים הסמוכים מלוות אותנו בדרכינו חזרה למרכז. כוחות יס"מ ומג"ב רוקדים במחסומים. מסוק משטרתי מרחף מעל ומפזר פרחים צהובים. אומני גרפיטי מקשטים את הגדר משני צדדיה בסמלים של בית"ר נורדיה.
זהו, נגמרו לי המילים. עכשיו אני יכול לתלות את המקלדת ולפרוש בשיא. או לפחות עד משחק הליגה בשישי הקרוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה