"תמשיך לכתוב על נורדיה" היא אמרה לי ולקחה ממני סיגריה.
"בשמחה" אני עונה לה ורושם מיד את דבריה כדי שאוכל להשתמש בהם בסיפור הזה. אחר כך בבית אני מעלה על הכתב את הזיכרונות מהמשחק האחרון מול הפועל מצליח, שלא כל כך הצליח להם נגדינו.
למשחק הגעתי לבד. לגדולה הציקה פתאום הבטן. הקטן התלונן על כאבים ברגל. האישה נשארה לשמור עליהם. חוץ מזה המצב הביטחוני לא משהו אז אולי טוב שכך, שיישארו בבית ולא יסכנו את חייהם בבואם איתי לרמלה, עיר מעורבת רגשית לעיתים קרובות מדי ופלילית בדרך כלל. אפילו הוויז לא מוכן לדבר ללא עורך דין.
אני מגיע לרמלה. חולף בסמטאות העתיקות. מתחמק מיריות. נמלט מכדורי סטיגמה ונפצים של דעות קדומות. אבל מה לא עושים בשביל הקבוצה. לזה קוראים הקרבה. לזה קוראים אהבה.
אני מחנה את המכונית תחת ענן כבד של חששות ומגלה להפתעתי שהמקום נחמד. דשא סינטטי טבעי מהסוג המשובח ואפילו די ישר. יציעים מקורים חלקית. מושבי פלסטיק כתומים ומוכתמים. אני רק לא מבין למה במגרשים של קבוצות מליגות נמוכות, כמו כאן, יש עמוד תאורה גדול תקוע בדיוק באמצע מול היציע, שעליו מכווצים אוהדי נורדיה . אבל זה לא מפריע וגם הפעם הוכחנו לכולם שמבחינת קהל אנחנו הכי טובים. להביא כמות כזו של אוהדים, נשים וטף למשחק חוץ ועוד לרמלה, זה לא דבר של מה בכך.
מחלונות הבניינים הסמוכים למגרש מציצים תושבי המקום, שהניחו את ההכנות האחרונות לקראת שבת, כדי לבדוק מי כל הצהובים האלה שפשטו על השכונה. מעלינו חולף מטוס בואינג גדול, חותך את המתח שבאוויר. בכל זאת משחק ראשון לעונה ואחרי הצלחות לא רעות במשחקי ידידות ואחת גדולה מאוד בגביע, הגיע המבחן האמיתי.
שריקת פתיחה. כולנו עוצרים את נשימתנו. שקט משתרר מסביב. אפילו המטוס מדומם מנועים וגם נוסעיו עוצרים את נשימתם.
בגלל מצמוץ אני מפספס את השער הראשון, שמגיע אחרי דקה ומשהו. כולם נושמים לרווחה. הטייס מפעיל את המנועים. הנוסעים מוחאים כפיים ואנחנו קופצים בגול. איזה כיף. אני מחליט לא למצמץ יותר, מה שמסתבר כהחלטה נכונה. עד סוף המחצית הראשונה נורדיה מובילה כבר שלוש אפס.
בין האנשים בקהל יש פרצופים חדשים. כדי לגלות אם מטרתם טהורה או שמא נשלחו לרגל אחרינו מטעם ארגונים שונים הרוצים ברעתנו, אני מתיישב ליד כמה מהם. כעבור שתי דקות מתברר לי שאלה אוהדי מצליח. עד סוף ההפסקה אני מוציא מהם הבטחה לשקול מעבר לשורותינו. אני נוטש אותם וחוזר להתכווץ עם הגוש.
מחצית שניה אפילו טובה יותר מקודמתה. מלא שערים. חלקם הגדול חוקי, אחרים נפסלים בגלל נבדל שלא היה.
שחקני נורדיה עושים ככל העולה על רוחם, לעומתם אלה של מצליח משוטטים ללא כיוון ומטרה, מחפשים את שריקת הסיום שתשים כץ לסבלם, שנחתם בסופו של דבר בשמינייה. ככה בדיוק מתחילים עונה. ככה בדיוק עולים ליגה.
אני נוטש את רמלה השקטה והמנומנמת של צהריי שישי וחוזר למציאות המוכרת של יריות, דקירות ופיגועים. נקווה לשבוע שקט יותר ויאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה