שעה 15:47. מכון ססמולוגי, אי שם במרכז הארץ.
רעש אדמה לא מוסבר פקד את אזור השפלה. כדי לא לקחת סיכון פונו כל התושבים מקריית עקרון וישובים סמוכים נוספים.
.
עשרים וחמש שעות לפני כן, אי שם בתל אביב.
"זוכרים שיש מחר משחק?" אני מעלה את הנושא שוב כדי שלא תיווצר כל התנגדות. אחרי שנטרלתי טיעונים לא לרוונטים, השגתי הסכמה מלאה והמשפחה אמורה לעשות איתי את הדרך בפעם נוספת לקריית עקרון.
.
ארבע שעות לפני כן. אי שם על כביש גהה, לכיוון דרום.
העמסתי מלא מים ותוכנית מגירה למקרה שהסדרנים שוב לא יתנו להכניס בקבוקים לתחומי המגרש. ארזתי כמה כריכים ותפוחים. לקחתי את האישה, שני ילדים ונובלמן אחד.
המכונית כבר מכירה את הדרך. אני נותן לה להוביל. 'יומי הוא חלום' שר נובלמן מהרמקולים. אני עוצם עיניים, שוקע בהקיץ ומתעורר מול המגרש של עקרון, שממוקם על גבעה קטנה וחמודה. הבעיה היא שהגבעה עוברת במרכז המגרש כשצידו המערבי מעט גבוה יותר, מה שמתאים לגלישה ופחות למשחק כדורגל. חוץ מזה המתקן די מטופח ויש אפילו לוח אלקטרוני חדש.
היציע כבר מלא. נציגות מרשימה של צהוב ושחור. מחממים גרונות ומניפים דגלים. חשמל באוויר מעורבב באדי ערק ותקווה. אוהדים מכל הסוגים, המינים והגילאים ובעיקר מלא ילדים. מבחינת קהל כבר ניצחנו, עכשיו נשאר לראות מה יעשו השחקנים, שמתחממים על הדשא.
אני מוביל את המשפחה בערך לאותו מקום בו ישבתי בשבוע שעבר. העניין הוא שזה יוצא בדיוק שתי שורות מעל התוף. מסביבנו מתכווצים האוהדים. אין אפשרות לעבור. אנחנו לכודים. אין ברירה, כנראה שנצטרך לעודד ללא הפסקה עד סוף המשחק. אבל מהר מאוד החשש מתחלף לכיף גדול. תחושה מדהימה של יחד, של אנשים שמטרתם העיקרים לצאת מכאן צרודים ועל הדרך לדחוף את הקבוצה.
'נורדיה, נורדיה' שואגים כולם. הקטן והגדולה מנופפים בצעיף, קופצים כשצריך ושרים במלוא גרון, בזמן שאשתי מסבירה לאוהד עקרוני אחד שנקלע בטעות למתחם הצהוב, מי אנחנו ובמה שונים מבית"ר ההיא. לא יכולתי לבקש יותר מזה. מצידי אני יכול לפרוש בשיא.
.
שעתיים ושבע עשרה דקות לפני כן.
שופט, שנראה כאילו נשלף מקבוצת כדורסל מקומית, מוציא את המשחק לדרך. לעקרונים יש יתרון, הם תוקפים במתפרצות מהגבעה. בחורינו מנסים לפתח מהלכים מתוכננים אבל בעיקר מסתגרים בוואדי. בסוף חוטפים פעמיים. הלם ביציע.
.
שעה ושתיים עשרה דקות לפני כן.
שום דבר לא ישבור אותנו. חוץ מזה אורי הבטיח שננצח, אז לא נשבור לו את המילה. שירה אדירה מציפה את הקריה באמונה מחודשת שזה אפשרי. יחד עם הרוח הבית"רית, וקצת עזרה של השיפוע, מגיע שער מצמק.
שחקני עקרון מבינים שהיתרון שלהם בסכנה ומשנים טקטיקה. כדי למשוך זמן הם מבלים יותר בשכיבה על הדשא מאשר במשחק עצמו.
אבל מה אכפת לנו כל עוד ועוד ועוד שערים נכבשים. איזה מהפך מתוק. טרוף ביציע. לוחות טקטוניים שמתחת לאדמה מתחילים לזוז. לפני הסוף עקרון מצליחים להבקיע שעה נוסף. אבל זה לא מספיק. נורדיה בשלב הבא. הר הגעש מתפרץ. לבה רותחת וצהובה של שמחה ואושר שוטפת את האזור.
.
אחת עשרה דקות לפני כן.
בדרך לחניה אנחנו חולפים על פני שחקני עקרון שמתגודדים עם מספר חד ספרתי של אוהדיהם, שנשארו ללקק את הפצעים אחרי ההפסד ולחפש תירוצים שיניחו את דעתם.
"הכל בגלל הדשא" אומר אחד מהם, "בגלל שהוא עקום".
"וגם הכדור עגול וכדורגל משחקים תשעים דקות" מוסיף השני בעצב.
"ואם לא מבקיעים אז סופגים" תורם את חלקו השלישי.
אנחנו עוזבים את הקלישאות של עקרון, נכנסים למכונית ומפליגים משם. ברמקולים שוב נובלמן מסכם את היום החלומי. על פנינו חולפים כוחות חילוץ כדי לסגור את האזור ולפנות את התושבים.
.
שבע דקות אחרי זה, אי שם ברמזור בצומת ביל"ו.
ניידת כיבוי אש, שתעטה בדרך, עוצרת לידי. מהחלון מציץ לוחם אש קשוח ושואל "איפה זה בכלל קריית עקרון?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה