משחק אימון נוסף, הפעם בירושלים. סוף כל סוף מגרש ביתי ולא צריך לנדוד בין שכונות ותימנים.
אני מפנה לי את אחר הצהריים, נוטש את החום, הלחות ובעיקר את האובך והאבק של מישור החוף ועולה להרים, בתקווה לאוויר צלול כיין, עד כמה שאפשר.
אני מגיע הרבה לפני המועד המתכונן ומחליט לנצל את הזמן שנותר כדי לסייר בכמה מקומות שכף רגלי לא דרכה בהם שנים, אם בכלל.
האמת, אף פעם לא אהבתי את ירושלים ואם לא אירועים משפחתיים, פגישות עבודה או טיולים שנתיים בתיכון, שחויבנו לקחת בהם חלק במסגרת לימודי אזרחות, לא נראה שהייתי מגיע לכאן מרצוני החופשי.
לראות דמוקרטיה בפעולה ואת חברי כנסת בגודל אמיתי, לעולם לא עניין אותי. ואם כבר אז עדיף לעשות זאת מול ערוץ הכנסת, כשיש ביכולתי לזפזפ את עצמי משם בכל רגע נתון.
גם מוזיאון זה נחמד אבל אחרי פעם או פעמיים מבינים את הרעיון הכללי וממש אין צורך לחזור על כך שוב.
אפילו לשים פתק בכותל, כמו שעשו חברי לכיתה בהתלהבות גדולה, נראה לי טיפשי. יחד עם זאת מצאתי גם את עצמי משרבט שתי בקשות, קשורות לילדה אחת מהכיתה שמאוד אהבתי, וטומן את הפתקים עמוק עמוק מעל אבן שהיתה מעט כהה יותר מאחרות. בכל זאת לא להיות כמו כולם.
מאז חלפו איזה שנה, שנתיים, שלושים וחמש... אחת הבקשות התממשה, והילדה הפכה לחברתי תקופה מסוימת. השנייה, לא חשוב כרגע תוכנה, לא התממשה, כך שאחוזי הצלחה במקרה שלי עומדים על חמישים, שזה טוב אבל לא תמיד מספיק. אולי ארחיב על כך בפעם אחרת, בינתיים אחזור לסיפור, לסמטאות הצרות, חצרות הבתים הישנים ולחומות העתיקות.
"כן, כן, מי חלם אז בכיתה..." אני שר לעצמי, קונה בייגלה מקומי עם זעתר ומגלה דמעה קטנה בעין שמאל. נוסטלגיה, התרגשות או סתם גרגר אבק? אני לא נשאר לברר את הסוגיה וממשיך לעיר דויד. דויד המלך, וגם אוחנה מלך...
משם דרך שוק הומה אדם, ריחות ומראות שרק ירושלים יכולה לספק. האמת, בכלל לא רע כאן. אפילו נחמד, ובזהירות רבה מאוד אפשר לומר שאני די נהנה.
"האם התחלתי לאהוב את העיר?" עוברת בי מחשבה מוזרה, מלווה בצמרמורת קלה וסחרחורת.
אין ספק, מאז שנורדיה נכנסה לחיי השתנו לי כמה תפיסות עולם, דעות קדומות, סטיגמות. אפילו בדיחות על ירושלמים כבר לא כל כך מצחיקות אותי.
בעודי מהרהר במצבי החדש והלא מוכר, אני מוצא את עצמי מול הכותל. המקום לא השתנה. שום אבן לא זזה ממקומה ולא נוספו לה חדשות. אני מחפש את זו הכהה מעט מהאחרות, מעליה טמנתי את הבקשות.
אחרי כמה דקות של חיפוש, כשבידיי מלא פתקים שנשלפו בניסיון לאתר את שלי, אני מוותר, מכניס חזרה את כל מה שהוצאתי ומוסיף שניים חדשים. שיהיה, מה כבר יכול להיות...
למשחק אני מגיע באיחור קל ומתיישב על אחת השורות העליונות. המשחק לא משהו. הקבוצה ממודיעין, למרות היותה בליגה ב', לא מבריקה. גם נורדיה לא מוצאת את הדרך וזקוקה למודיעין משלה, שיכוון אותה לשער היריבה.
ביציע קובץ אוהדים בהרכב חסר מאוד. אין תוף שמקפיץ את כולם. אין חצוצרה שמרטיטה בנשמה, אפילו לא צעיף אחד צהוב שמתנפנף בגאווה ומדרבן את השחקנים, שמגיבים בעייפות תואמת.
מפה לשם, חצי מצב והירושלמים מבקיעה שער, שנפסל בגלל נבדל או בעיית ראיה קשה של השופט, מה שמעורר מיד ויכוח סוער בין האוהדים.
עוברות עוד כמה דקות של שום דבר והרבה כלום ושחקנה של נורדיה נופל ברחבה של מודיעין. מכאן זה נראה יותר כאילו הוא רצה לנוח קצת עד סוף המחצית, אבל אם השופט שורק לטובתנו מי אנחנו שנתווכח עמו. הבעיטה מתורגמת לשער יתרון ומוציאה את כולם להפסקה.
מחצית שנייה יוצאת לדרך ואיתה השיוויון. אחד האוהדים מתחיל לשיר ומדביק את כולם. לא תצוגת עידוד כפי שהורגלנו אליה, אבל בכל זאת משהו שראוי לציון. הדבקות, הנאמנות, האהבה למשחק. עוד לא הצלחתי לפענח את הקסם שיש כאן, שמצליח לחבר אנשים שונים כל כך סביב הקבוצה.
הקסם עובד והכדור עושה את דרכו בפעם שנייה לרשת של מודיעין. התוצאה מחזיקה מעמד עד הסוף. אם זו הרמה בליגה ב' אפשר בקלות לעבור ישר לא'.
שמח מהיום שעבר עלי ומרוצה מהתוצאה אני עוזב את המגרש, עולה על כביש מספר אחד לכיוון המרכז, מכניס לניוטרל, מפעיל נהג אוטומטי, עוצם את העיניים וחולם חלומות צהובים ומלאי תקווה. אני שמח גם בגלל שמה שרשמתי באחד הפתקים התגשם הערב. לגבי הבקשה השנייה... נחכה לסוף העונה. יותר מזה אני לא מוכן לגלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה