פליקס, פליקס, כל השבוע דיברו רק על פליקס. לא יודע, לא מחזיק ממנו. אני גדלתי על אגדות אחרות, אבל בזכותו הצלחתי להביא את הקטן. לא כל יום יוצא לו לפגוש גיבור ילדות. הגדולה כבר עברה את הגיל ולא הביעה התלהבות. היא בשלב של סיפורי פנטזיה, עם טירות ודרקונים יורקי אש. רק אחרי שסיפרתי לה שבבת ים יש אבירים, הסכימה להצטרף.
שמנו על עצמו את האביזרים הנכונים ואחרי כמה פקקים, שני אזורי תעשייה וחולון אחת, הגענו למה שהזכיר יותר את מעונה של מלכת הקרח ולא משחק ליגה של צהריי שישי חמים ונעים כפי שהתרגלנו.
קפוא כאן בטירוף. נראה כאילו נורדיה הביאה איתה את הרוח, באופן הכי מילולי של הקור. גם העובדה שהמשחק נערך ביום חמישי בלילה הוסיפה לעניין. אם היו כאן כלבים הייתי משתמש בקלישאות המתאימות, אבל אפילו הם נמנעו מלהסתובב בחוץ ללא צורך, בניגוד אלינו הנורדאים שחום הלב ממסיס אפילו קרח.
אנחנו פוסעים מבעד לשער, דרך שורה של שומרי סף ונכנסים לממלכה, ישר לאור הזרקורים. יש כאן תאורה אמיתית, מגרש גדול, דשא ירוק וטבעי, יציע רחב ונוח שמכבד את הקופצים עליו. בקיצור מתקן ספורט כמו שצריך להיות, כמו שמגיע לקבוצה שרוצה לעלות ליגה ואוהדים נאמנים שהולכים אחריה לכל מקום, גם בתנאי מזג אוויר קיצוניים.
נמאס כבר ממגרשים אזוטריים ועקומים, עם עמודי תאורה פיקטיביים שתקועים בדיוק מול העיניים ומסתירים את הדשא הסינטטי והעקום.
"מה, זה פליקס?" שואל אותי הקטן ומצביע על שחקנה של בת ים, שמסתובב בחוסר מעש חשוד במרכז המגרש, כאילו נקלע למקום בטעות, ועוד דקה יעצר על שוטטות.
"הוא בכלל לא ארנב" מוסיף הילד באכזבה. הגדולה כבר מזמן הבינה שבבת ים אין אגדות, התעטפה בשמיכה ונעלמה לה אי שם במרחבי האייפון.
"לא רק שהוא לא ארנב הוא אפילו לא של אנרג'יזר" אני מסביר וקונה לו נקניקיה ומיץ, בנסיון להציל ולו במעט את החוויה הקפואה, שבכל זאת תיזכר לו כחיובית. למזלי המחצית הראשונה מלאה בשערים ועידוד מדהים.
נראה לי שזו הפעם הראשונה מאז תחילת הליגה שכולם מכווצים כל הזמן בלי שיתבקשו לעשות זאת ובכל הזדמנות קופצים כדי להתחמם.
אני מחבק את הקטן שנראה עייף וקפוא. "הנה הארנב" הוא מחייך ומצביע לכיוון המגרש, ממנו מתגלגל כדור שלג, שהיה פעם שחקן כדורגל, ועכשיו יורד מתנשף ומתנשם לכיוון חדרי ההלבשה.
"אבא, למה פליקס כל הזמן היה נעלם?" הוא שואל.
"הוא היה נוסע לכל מני מקומות בעולם ומביא לסופי הפתעות" אני מנסה לדייק בפרטים.
"איזה הפתעות?"
"לא זוכר בדיוק חמוד" אני אומר לו, "כל מני דברים שבגללם עצרו אותו."
"עצרו אותו, למה?"
למזלי נורדיה הבקיעו עוד שער וקטעו את ההסבר שגם ככה לא ידעתי איך לצאת ממנו. המשכתי לקפוץ מעבר לרגיל כדי שהקטן ישכח על מה דיברנו.
בלי עין הרע, המחצית הראשונה מסתיימת בחמש אפס. על מחצית שנייה אפשר היה לוותר. כולם הבינו את הרעיון הכללי, השלימו עם הניצחון המוחץ של נורדיה והיו עסוקים בעיקר בלקפוא ולשרוד עד סוף המשחק. גם שני השערים הנוספים שהובקעו בהמשך לא שינו דבר לאיש.
פעם נוספת הראינו לכולם מי האוהדים הכי טובים שילכו אחרי הלב והקבוצה בכל מזג אוויר ולכל מקום, חוץ משבוע הבא בגלל פגרה כפויה. עד אז, עד שנשוב ליציע כזה או אחר, אולי הגיע הזמן שפעם אחת, רק אחת, הקבוצה היא זו שתלך אחרינו לכל מקום. מה יש, לא מגיע לנו?
לגבי הילדים, נו טוב, את פליקס הארנב לא מצאנו, גם לא אבירים, אבל עושה רושם שהם די נהנו בסך הכל. וגם אם גיבורי הילדות שלהם לא היו, הם גילו חדשים בדמות אברמסון, עוז אריאל, דדיה ושאר האריות.
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה