נראה כאילו המון זמן עבר מאז המשחק הקודם. תחושה של פגרה. בתחילת העונה שבוע היה עובר תוך יומיים - שלושה בקושי, עכשיו זה לוקח לפחות עשרה ימים, אם לא יותר.
אני יורד בכביש החדש. מעליי בצד ימין המפלצת של הולילנד. משמאל, ממש בתחתית, קטמון. שכונה צפופה של בתים צבועים בדהוי, עם טיח מתקלף. הזמן כאן עצר מלכת ונתקע אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. אין זכר לפנתרים של אותם הימים. במקומם יש אריות של נורדיה במדים שחורים שבאו לטרוף את רמלה. מה שמהר מאוד מתברר כארוחת ביניים קלילה.
בגלל כמה פניות מיותרות ברחובותיה הצרים של השכונה פספסתי את תחילת המשחק ואת שני השערים הראשונים.
אני נדחק בין האוהדים הצהובים במעבר הצר שמקיף את המגרש הקטן והסינטטי. אין כאן יציעים, אין תחושה של משחק, אין אפילו תוף. אווירת מתנ"ס כמו של פעם, כשהיינו ילדים ונפגשנו אחרי הלימודים. מישהו היה מביא כדור. התחלקנו לשתי קבוצות. כולם רצו להיות מלמיליאן או נוימן ולהבקיע גולים, כשהילד השמן תמיד נבחר להיות שוער, ממש כמו זה של רמלה. אבל גם השחקנים האחרים שלהם לא נראים אתלטים במיוחד ועושה רושם כאילו הכריחו אותם לרוץ אחרי כדור, במקום להישאר עם המשפחה ולעשות על האש.
השכונה השקטה והעייפה, שמתכוננת לקראת שבת, הופרעה מדי פעם בשירה מקוטעת וניסיונות אבודים ליצור עידוד כמו שאנחנו רגילים. בתנאים האלה אין מצב לכווץ את כל האוהדים שפזורים לאורך הגדר ונראים יותר כמו קופים מסוגים שונים, מאשר אוהדי כדורגל.
על הדשא נערמים שערים. הניצחון מובטח, השאלה רק באיזו תוצאה, כך שכולם עסוקים בשיחות חולין וניתוח הליגה, לאור הפסקת פעילותה של מודיעין. גם אני תורם פה ושם את חלקי לדיון המלומד, אם כי אין לי מושג על מה אני בכלל מדבר. מצידי שיהיו מפגשים וכמה שיותר קשים בשביל החוויות ביציע.
כמעט בלי לשים לב נגמר המשחק. עכשיו איך להעביר עוד עשרה ימים, או יותר, עד לשישי הבא, בתקווה שיהיה מוצלח מזה.
מה שכן, לקראת המפגש בסיבוב הבא נגד רמלה אפשר פשוט להחליט מראש באיזו תוצאה ננצח אותם ולחסוך את השעמום. ואם יהיה יום יפה אפשר ללכת לים, לשתות בירה, או ערק. לשיר שירים, לשחות או לתפוס צבע. אפשר אפילו להזמין את שחקני רמלה להצטרף אלינו, ואם ממש נרצה קצת אקשן אז נארגן נגדם מכות, אבל לא משהו רציני כי אנחנו הרי נגד אלימות.
יאללה בית"ר. נורדיה כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה