"אבא, נהיית צהוב," אומרת לי הגדולה בוקר אחד, "אבל ממש, ממש צהוב."
"כן, שמתי לב" אני אומר לה. ברור לי שעברתי שינוי, אם אפשר לקרוא לזה כך. מצופה סמוי ופסיבי, שכל פעילותו הספורטיבית בכלל ובכדורגל בפרט הסתכמה בצפייה בליגת אלופות במקרה הטוב, הפכתי לפעיל שבא למשחקים, מעורב בדיונים באינטרנט ומחפש כל דבר שקשור לצהוב. ונורדיה בכלל לא בפסגת הכדורגל בארץ, עדיין לא בכל אופן.
"התחברתי להמון דברים שהקבוצה הזו מייצגת" אני מנצל את ההזדמנות להטיף לה קצת ציונות ומוסר. "סובלנות, לא לאלימות... נו כל הדברים שכבר דיברנו עליהם," אני מסכם את ההרצאה החינוכית.
היא לא נראית מרוצה מדבריי, אז לפני שמספיקה לומר משהו אני מרחיב על מורשת ז'בוטינסקי, נורדאו, אוחנה ומלמיליאן המיתולוגי.
"אבא, אני מתכוונת שאתה באמת צהוב." היא נשמעת מעט מוטרדת.
"כן, נו אני יודע..."
"צהוב, העור שלך צהוב!" היא קוטעת אותי.
אני רץ למראה וכבר באותו יום מתייצב אצל רופא משפחה, ששולח אותי מיד למיון.
הפטיטיס סי. נדמה לי שזה מה שנרשם בתיק הרפואי שלי ומיד מעלים אותי לפנימית ב', לחדר בידוד צדדי, שם שוכבים עוד שלושה בעלי גוון דומה לשלי.
התאכזבתי, ברור שהתאכזבתי. לא מזה שאאלץ לשהות תקופה ארוכה בבית חולים, לא מזה שהתנתקתי מהמשפחה או מישיבה בבתי קפה וכתיבה של סיפורים קצרים. התאכזבתי בעיקר מזה שאם כבר נדבקתי זה לא בחיידק כדורגל טיפוסי ומהנה, אלא באיזה חולירע מהסוג הוויראלי.
כדי להעביר זמן, לפחות עד לביקור רופאים הבא, אני עושה הכרות עם שותפיי לחדר. במיטה שליד הדלת שוכב בחור דרוזי מכפר בגליל. הוא כנראה נדבק מקרוב משפחה סורי שנמלט מהקרבות והגיע לקבל טיפול רפואי בארץ. מיד אחריו שוכב תייר הולנדי, דובר אנגלית שבורה ולא מובנת, שזכה במזכרת מארץ הקודש, אותה לא ישכח כל כך מהר. עם המאושפז השלישי והאחרון, זה שסמוך אלי, ציפתה לי הפתעה. מהשנייה הראשונה שהוכנסתי לחדר שמתי לב שהוא עצוב מאוד, על גבול דיכאון, ולא רוצה לדבר עם אף אחד. אחרי שכנועים אחדים נחשפה התמונה המלאה. האיש, בשנות הארבעים לחייו, תושב המרכז ואוהד שרוף של הפועל תל אביב. מצבו הנפשי הרע נובע בעיקר מהעובדה שהפך בעל כורחו לצהוב מכף רגל ועד ראש. אבל מה לעשות, כאן כולם שווים, צהובים זה לזה, ללא הבדל דת, גזע ואהדה לקבוצה כזו או אחרת. מה שכן, בצד השני של הקומה, בפנימית ה', מאושפזים חולי אדמת. אני בטוח ששכני הצהבהב והמדוכא היה מעדיף להיות שם, אבל הגורל וכמה וירוסים, רצו אחרת.
אחרי ארוחת ערב כולנו רגועים. אין כמו מזון של בית חולים כדי להיכנס לפרופורציה ולהבין שהמצב עלול להיות גרוע הרבה יותר, אם נמשיך לצרוך ממנו לאורך זמן.
מי שזקוק לעירוי קיבל שקית חדשה, מלאה בתקווה להחלמה מהירה. מבקרים, קרובי משפחה, או סתם שוהים שאין להם כל קשר למקום, סולקו ובשקט היחסי שנוצר החלטתי שהגיע הזמן לגלות לשותפיי לבידוד, ובעיקר למדוכא האדום-צהוב, שאני אוהד של בית"ר נורדיה.
סיפוריי מתובלים בתיאורים מוגזמים לעיתים ממשחקים ופעילויות שונות, ואני מסיים עם כמה עקרונות ומספר ערכים בהם דוגל המועדון.
הדרוזי מסכים איתי מיד. ההולנדי עושה עם הראש. לא בטוח שהבין מילה ממה שאמרתי, גם כשהסברתי לו באנגלית. אבל הוא מנומס ועייף וחוזר לבהות בתקרה. בניגוד אליהם שכני לא מתרשם מדבריי. אני מנסה להסביר לו בדיוק במה אנחנו שונים מהבית"ר ההיא. במה אנחנו מאמינים.
הוא לא רוצה אפילו לשמוע, מסתובב אלי עם הגב ועושה את עצמו ישן. אני מניח לזה בינתיים ומחכה עד שכולם ירדמו.
אחרי שמשמרת לילה של האחיות מתחלפת והשקט יורד שוב על המחלקה, אני מנתק את זמזם החרום שלו ומנער אותו. הוא לא מרוצה, אבל אין לו ברירה ותשומת לבו מופנה אלי.
אני שולף את הנאום שהכנתי. הוא לא מפסיק להתווכח וכל הזמן מפריע לי. רק אחרי איום ברור שאנתק לו את האינפוזיה, ואפילו לחיצה קטנה על הצינורית, שיראה כמה אני רציני, רק אז הוא מסכים להקשיב לי.
אין באפשרותו לקרוא לעזרה, ולי יש את כל הזמן שבעולם להוציא ממנו את שאריות האדום שעוד נותרו בו.
למחרת הכל חוזר על עצמו. ביום השלישי אני מוציא צעיף צהוב, שהצלחתי להבריח לבידוד, ובקצב אחיד ולא מתפשר מזמזם 'נורדיה נורדיה', תוך כדי נפנוף מול פניו, איזה שעה וחצי לפחות.
עוד יום עובר וכמעט נואשתי, אבל אז אני מבחין שמצב רוחו השתפר. אחרי חוויה קולינרית נוספת, שהיתה אמורה להיות ארוחת הבוקר שלנו, הוא אפילו מחייך. לפני הצהריים אנחנו כבר מדברים על כדורגל ובערב הצלחתי להוציא ממנו הבטחה לבוא איתי למשחק או שניים, אחרי שנבריא כמובן, שיראה במו עיניו על מה אני מדבר בדיוק.
בימים הבאים אנחנו מעבירים בשירי נורדיה, שלימדתי אותם. אפילו ההולנדי, שלא מבין מילה מהנאמר, מדקלם את המילים.
בתום כמה ימים משחררים אותי. אני אוסף את חפציי. שם על צווארי את הצעיף הצהוב ובראש זקוף חוצה את המחלקה. מאחורי שומע זמזום של לחן מוכר שהולך ומתגבר.
'נורדיה נורדיה' עולה מכל החדרים. אני מוכן להישבע ששמעתי שירה גם מפנימית ה', אגף האדמת, שמעבר למעליות. השירה מלווה אותי גם כשאני כבר במונית, מתגלגל מתחומי המרכז הרפואי, חזרה לחיי.
'נורדיה, נורדיה' בוקע מכל עבר. נדמה כאילו כל הבית חולים שר.
"אתה כבר לא צהוב" אומרת לי הגדולה ברגע שנכנס הביתה.
"צהוב בנשמה ילדה, בנשמה..." אומר לה והולך להשלים שעות שינה.
בסך הכל לא היה נורא, ואם להוציא את עניין האוכל אפשר לומר שאפילו די נהניתי, למרות שלא הייתי חוזר על זה שוב. בקיצור שנהיה בריאים וצהובים מהסיבה הנכונה...
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה