נורדיה - פעם שבע עשרה

איזו התרגשות. מהרגע שהודיעו על המשחק אני בציפייה. מכין את כל הצהוב שיכול למצוא בבית. מחכה כבר לשיר ביציע. עד אז ממעט לדבר בשביל לשמור על הגרון שיהיה מה לאבד במהלך המשחק.

לפני שבועיים בדיוק, בדרך לאירוע משפחות של נורדיה, הלכה המכונית. אחרי שתוקנה וחזרה לשרת אותי הייתי בטוח שבזה נגמרו הבעיות והנה שוב שישי ועוד אירוע של נורדיה והמכונית גם הפעם עושה בעיות. אני לא מוותר, מוצא טרמפ ואת עצמי בירידה לאיילון דרום.

השמש כמעט בצהריי היום אבל החום כבר בעיצומו. אני מתחיל להינמס ומזיע כמו סוס אחרי מרוץ.

למרות שאין איש בקרבתי אני לא לוקח צ'אנס, שולף את הצעיף הצהוב ותולה אותו על המעקה. עכשיו אין סיכוי שאביעד יפספס אותי.

אנשים ממוזגים בתוך קוביות מתכת מדגמים שונים חולפים על פניי. נרקומן מתנדנד מופיע מאי שם, מנסה למכור לי תליון ושרשרת זהב גנובים ונעלם כלעומת שבא. מזדה לבנה חולפת בצפצופים רמים, יושביה מנפנפים לעברי בעצבים. בטח אוהדי הפועל שמראה הצעיף מוציא מהם את ה'טוב'.

אני מחייך בהנאה וכעבור דקה נכנס לרכב הממוזג שמציל אותי מחום, מנרקומנים מזדמנים ואוהדי הפועל זועמים. עכשיו דבר לא יעצור אותי מלהגיע למשחק.

'ברוכים הבאים' מקבל את פנינו שלט ענק ואחריו אחד קטן יותר מודיע ש'אשדוד היא עיר שיש בה הכל'.

'חוץ מסיבה להגיע אליה', אני ממלמל לעצמי.

אני לא מת על העיר הזו. ביקרתי בה כמה פעמים בעבר והגעתי למסקנה הנחרצת, ואם לא הרמזור בכניסה לעיר, גם לא חייבים בכלל לעצור כאן כשנוסעים לאשקלון למשל, לא שגם שם יש מה לעשות. אפילו הוויז מסרב תחילה לשתף פעולה ושולח אותנו לכל מני רחובות לא רלוונטיים, עד שמבין שכוונותינו רציניות ביותר ונאלץ בסופו של דבר לגלות את מיקומו של המגרש.  

על הדשא הסינטטי, ה'חימום' לקראת משחק הידידות, נראה יותר כמו אידוי איטי או בישול על אש קטנה של מרק העשוי משחקני שתי הקבוצות.

גם על היציע הלא מקורה המצב קשה. המשחק טרם התחיל וכולנו נראים כאילו כבר נגמר. אי אפשר לשבת בלי לטגן את הישבן, ולעמוד בחום הזה חשוף לשמש האשדודית האלימה, נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

גמרתי כבר כמעט בקבוק שלם של מים ואני מזיע באזורים שלא ידעתי על קיומם עד כה.

'בכל שישי' נשמעת לפתע קריאת קרב ואחריה תופי מלחמה.

'אני ביציע' חוזר אחריהם הענק הנורדאי שהתעורר לחיים כאילו שפכו עליו מי קרח.

מאותו רגע כאילו דבר לא חשוב. אותם המראות, הזיכרונות, התחושות שנקטעו עם תום העונה הקודמת, מציפים שוב כאילו לא חלפו חודשיים מאז. כל האנרגיות, האדרנלין. דבר לא ישבור את היחידה המובחרת והמגובשת, שתעודד בכל מצב וללא הפסקה. השירים, הקפיצות, הצעיפים באוויר וכל היתר.

ככה בערך איזה שבע וחצי דקות, עד שנכנעים שוב לחום וללחות, אבל ממשיכים לעודד, אם כי בקצב נמוך יותר. גם הקצב על הדשא הסינטטי דומה. פה ושם בעיטה, מסירה ועוד פעולות כאלה ואחרות שמזכירות במשהו כדורגל וחוץ מהפסקות שתיה לא קורה שום דבר דרמטי.

ביציע 'כל הקהל מרים לחיים' ומרוקן עוד כמה בקבוקי מים, ולא מעט ערק, ומספר לא מבוטל של בירות ואפילו ראיתי אנשים לועסים קרח, כל מה שיכול לקיים חיים סבירים בתנאים בלתי אנושיים אלה.

אני מתמקם מתחת לכרזה ענקית. מעט צל והרבה נוזלים עוזרים לי לשרוד את המחצית הראשונה וההפסקה, אבל השלפוחית מלאה וכל ניסיונותיי לשכנע אותה לא להציק עולים בתוהו ואני נאלץ להתפנות כדי להתפנות.

בשירותים קריר יחסית וכבר שקלתי להישאר עד סוף המשחק אבל שעגות שמחה מלוות בשירה מחודשת 'נורדיה, נורדיה...' מבהירות לי שפספסתי שער. אני חוזר לתנור ומשתדל לא לשתות יותר כדי לא לפספס שער נוסף, מה שלא קורה בסופו של דבר.

בדרך למרכז, במזגן של אביעד, אני חוזר לחיים. חבל שאי אפשר לקיים משחקים אצלו ברכב, לפחות עד סוף הקיץ.

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן. ושהעונה הקרובה תהיה חמה, אפילו לוהטת, אבל מהסיבות הנכונות...