יום שני, 4 בדצמבר 2017

נורדיה - פעם תשעים ואחת

מזוודה אחת, בגדים ונעליים. ספר ודפי כתיבה. שתי תמונות מתוך אלבום, אחת ילדה צוחקת, בשנייה היא עצובה. אני נוסע בעקבות האהבה. נוסע בעקבות האהבה. נו, טוב, לא כזה דרמטי, אבל מה אכפת לי להתחיל ככה את הסיפור השבוע. 

"ושוב נצאה אל הדרך, יד ביד לדרך..." שר לי הוויז, אחרי ששבוע שלם, מאז חומי, שלא השתמשתי בו. "ועד לשערי רחובות בוודאי נגיע, עוד עשרים דקות, אם לא עכשיו.." מאלתר בקול מתכתי. אני בודק מסלולים ומחליף לקצר יותר. הוא לא מאפשר, "וגם אם ארוכה הדרך, ורבה הדרך, נעבור בה יחדיו..."

בפרדס ליד השוקת, על גבעת כורכר, מחנה את המכונית. אשכוליות תלויות עדיין, בין רחובות לשעריים ואני כמותה. עוד אני פוסע לחפש אחריה, אהבת חיי. ואני יודע שנורדיה העונה לא איי איי איי. 
כן, כן, כן, עבר שבוע קצת מתוח, חשש מה שהמגמה החיובית מהמשחקים האחרונים, זה משהו חולף. הועד אישר, אמר בטוח. חייבים ניצוח. רק בעיטה קטנה לרשת של שעריים וזה יסתדר. יש כרטיסים מחירי סוף העונה. ארבעים שקלים ואפילו אין סככה, אפילו אין סככה, לי ולמה שמה. 
כאן אין ריח ים ורוח סתיו. כאן באוויר ניחוח מיץ תפוחי זהב, סגריר מגעיל חמוץ כזה, מקשה לנשום, לוחץ על החזה. דצמבר כבר נכנס אבל השמש, שמש באה בימים. עדיין יש חלום אחד שלא חולמים. יש גם מקום אליו לא הולכים לבד, אחד אחד. כי בסוף שבוע, באופן קבוע, החברה נפגשים. זה כלל ידוע, יש מצב רוח, ביום המשחקים. אז לקחתי צעיף שלא יהיה לי קר, כסף כיס, גביש סוכר. אם יהיו קשים הרגעים אזכר בליגה ג' לפעמים. ואם זה עוד מסע נואש אל היציע, אל המגרש. במסילת העיר הישנה, שווידלר עם הכרטיסים מחכה בכניסה. אני לא מביט סביב, לא מקשיב. איש חולם אני וכך היה תמיד. אבל מכיר כבר, מכיר כבר את דרכי, הדרך אל שער הנכנסים.
זו סוף עונת התפוזים בשעריים. ובמגרש מחנק מריח הדרים. וביוב ועוד כל מיני דברים לא מזוהים. אני עוצר את הנשימה לפרקי זמן ארוכים. לא, אנ'לא בוכה זה רק נדמה לך. מערכת האוורור של הסינוסים שלי קרסה. אני מצליח לסנן מעט אוויר ולהישאר בהכרה. חלקית, אבל עדיין הכרה. האזור כולו מסריח, מנס ציונה ועד רפיח, מה שלא תעשה, בעננה של ג'יפה תתכסה. היציע שבור, בצבע תכלת, ואני רוצה לרדת, אבל הראש כבר מסוחרר ואם באתי אני נשאר. כי כולנו, כן כולנו. כולנו רקמה אנושית אחת צהובה. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו לצד כדי לעשן, להשתין או לדבר עם מן דהוא, משהו מת בנו. 
אנחנו הגענו לכאן כדי לנצח, לא עברנו הכל כדי להפסיד. לא נקבור את הראש בדשא, לא נמעד ולא ניפול, אולי רק כדי למשוך קצת זמן ולעצבן את המקומיים. כי יחד, לב אל לב. מתחיל המשחק ונראה ת'אור שבשמיים. יחד לב אל לב, נפתח בתקווה לניצחון. איך שהלב נפתח, חובק את העולם ובקריאה גדולה, נשיר לנורדיה. אימרו הכל אפשר, זה לא מאוחר, גובזה יש אחד וגם היילה ואחריהם כל השאר. 
השאלה היא מי ישתול, ישתול גול ברחובות? גובזה החלוץ ישתול גול ברחובות. בשלב זה אוהדי שעריים עוברים מעידוד לקללות נגד כל מה שזז, שזה בעיקר שחקני נורדיה והשופט. בעיקר נגד גובזה והיילו. אבל האחים כהי העור שבאו מקריית מלאכי, הביאו איתם מסורת מופלאה ועתיקה. הבנים האובדים, אחרי תלאות ביפו גילו לאט לאט את נורדיה המופלאה. הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות, ואני בעיניהם ראיתי את בן אור, מי יידע אם אברמסון לא יהפוך גם הוא לשחור...
נכון, עוד ארוכה הדרך אל האושר, רצופה היא מכשולים רבים. אבל היום עת לחייך לשמוח גם לדמוע, כי אחרי משחק כזה מה יפים, יפים הם החיים. עכשיו אני חוזר בדרך הכורכר, בפיתולי אותו מסלול מוכר ושוב נדמה שזה אותו צרצר שר, שר מתחת שיח הצבר. שני השומרים בשער הקדמי מזמן חתכו והלכו לאכול פלאפל אצל ההוא בשכונה, ועל יציע הבטון הכחול טבוע שמי, שרשמתי עם טוש בעצמי.
ואת נורדיה המתוקה שלי. היחידה שמדליקה אותי. ואיתך אני כל העולם ואיתך אני כל היקום. בלעדייך אני חצי בן אדם בלעדייך אני בעצם כלום... 
יצא לי מחזמר, כנראה שאני קצת מסטול מכל הריחות. מה שכן, בשבוע הבא, בחומי, זו כבר תהיה אופרה אחרת לגמרי. או אולי קומדיה רומנטית, טרגדיה יוונית, או סתם סדרה בהמשכים, נטולת רייטינג. את זה ימים יגידו. בינתיים יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.


אין תגובות:

פרסום תגובה