נורדיה - פעם שלושים

המשפחה נעולה כבר שבוע בתא המטען. הכנתי מראש בקבוקי מים, חטיפים וקרקרים וברגע שהתאפשר הדבר דחפתי אותם פנימה. לאור ההברזות מהמשחקים האחרונים אני לא לוקח סיכון. השבוע הם יבואו איתי ויהי מה. 

אבל לפני שיצאנו לדרך נמלא ליבי רחמים. נכנעתי לבקשות והפצרות למעט שמש ואוויר נקי. בכל זאת דם מדמי, בשר מבשרי. אך במקום להודות לי הם ניצלו את ההזדמנות וברחו. את אשתי הצלחתי לתפוס. עכשיו אין לה ברירה והיא באה איתי. לגבי הילדים, נו טוב, להם שריינתי מקום בפנימייה של הפועל. נראה אותם מחזיקים שם מעמד יותר מיומיים. על ארבע הם יבואו לבקש סליחה ושאקח אותם למשחק הבא של נורדיה. 

כבר כמה ימים אני חש בהתרגשות מרחפת מעל. בכל זאת לא כל יום יש משחק גביע ועוד נגד קבוצה מליגה א'. מזל שירד גשם כמעט כל השבוע וצינן מעט את המתח שבאוויר. אבל עכשיו נאה. שמש סתווית ונעימה מלווה אותנו כל הדרך בפקקים לכפר סבא וההתרגשות עולה מחדש. 

כדי לא להיות יותר מדי סנטימנטלי, אני תולש אותה, מכניס לתיק ושולף רק אחרי שעוצר בחניה המסודרת של האצטדיון. 

אני לא יודע לגבי הכישורים המתמטיים של השומר בכניסה, שדיווח על עשרות אוהדים, לפי התחושה שלי יש כאן כמה מאות. גוש אחד צהוב-שחור ומדהים שלא מפסיק לשיר. עד עכשיו זו הכמות הגדולה ביותר של אוהדים שאני ראיתי מכל המשחקים בהם התכווצתי עם כולם על יציע כזה או אחר, ועוד במשחק חוץ. 

חוץ מזה עושה רושם שבנורדיה דוגלים ועושים אהבה ולא מלחמה, אחרת אין הסבר אחר הגיוני לכל כמות הילדים שגדלה ממשחק למשחק. ככה, עם הזמן, נשנה את הדמוגרפיה וכשנגיע למסה קריטית נשפיע על החברה כולה להיות הרבה יותר אוהבת ופחות אלימה. אבל עד שיתגשם החזון יש לעבור בשלום את מה שקורה על המגרש. 

מחצית ראשונה לא רעה בסך הכל, שנגמרה ללא תוצאה, השאירה זיק של תקווה שאולי הדבר אפשרי. שהאריה יצליח לדלג מעל הסבא מהשרון. במחצית השנייה החלומות הלכו והתפוגגו ככל שחלף הזמן, עד שהתנפצו סופית עם שלושה כדורים ברשת. 

יכול להיות ששחקני נורדיה רגילים למגרשי דשא סינטטי ולא אמיתי כמו שיש כאן, עם גבעה במרכז או שיפוע. יכול להיות שעדיין מוקדם מדי להיכנס למגרש של הגדולים. בכל זאת הבית"ר המקומית נמצאת שתי ליגות מעלינו ויש להם אפילו מזנון, אם כי מגוון המוצרים המוצעים דל ביותר, ומזכיר יותר מזון של ציפורים מאשר של בני אדם רעבים. 

אז לא היתה לנו סינדרלה, לא סוף טוב למסע הקסם שקיווינו לו. אבל ללא ספק מבחינת האוהדים  ניצחנו בענק. אם היה גביע הקהל היינו עולים על בטוח ומגיעים רחוק מאוד. מבחינה זו הכל נראה אפשרי. אני חושב שמדי פעם במקום שנסע אחרי הקבוצה לכל מקום, הם יסעו אחרינו. מה יש, לא מגיע לנו?

בדרך חזרה כבר אין פקקים, יש טלפון מהילדים שאבוא דחוף להוציא אותם מהפנימייה של הפועל. הם כבר לא יכולים עם כל האדום שסביבם. נראה לי שאשאיר אותם שם עוד כמה ימים שיבינו אחת ולתמיד שמקומם איתי בכל שבוע על היציע של נורדיה, רק אז אשקול את חזרתם למשפחה...